העמותה למשחקי תפקידים בישראל (אתר היסטורי)אויבים: פיטר וסיימון - העמותה למשחקי תפקידים בישראל (אתר היסטורי)
 העמותה בפייסבוקחדשות העמוד הראשי ב-RSS
הגעתם לאתר הישן של העמותה למשחקי תפקידים בישראל. האתר החדש זמין כאן.
אויבים: פיטר וסיימון

פיטר וסיימון

מאת גיא בר אבן, עבור תחרות אויבים

"תודה לכם! לילה טוב!" קרא פיטר אל הקהל שביקש הדרן שני. הוא סימן לסיימון עם הראש שמספיק ושניהם ירדו מהבמה המאולתרת, פונים אל הפונדק בו התאכסנו.

"10… 20… 30…" ספר מאוחר יותר פיטר את הכסף שהרוויחו. סיימון היה עסוק בהברקת חלילי הפאן שלו. הגיטרה של פיטר הייתה שעונה על הקיר בפינה. כעבור כמה דקות קרא פיטר "שיא חדש!" וסימן וי עם שתי אצבעות. סיימון גלגל את עיניו בינו לבין עצמו בחיוך קל. "חזרה?" פיטר שאל, סיימון הנהן וסגר את הדלת.

קולו החרישי של סיימון כמעט ולא בקע דרך הקירות הדקים, פריטותיו העדינות של פיטר הדהדו בחדר. מתישהו פיטר לקח את חלילי הפאן שלו מתיקו המרופט, מנגן ושר חליפות.

מגיל צעיר הם מנגנים ביחד. כשסיימון ישב מתחת לעץ לבדו, מנגן בשקט בחלילי הפאן שלו, היה זה פיטר שהקים אותו, עזר לו להשתלב.
כשניגנו, השילוב היה מושלם. זה היה כאילו כל אחד מהם מפצה על חולשותיו של השני. סיימון היה מוסיקאי מחונן, פיטר תמיד ידע לנגן בהתלהבות הדרושה. כשניגנו, הם יצרו משהו חדש. הם החלו להופיע ביחד. הקהל… הוא תמיד רצה עוד. שניהם היו שמחים לתת לו את מה שהוא רצה.

השיר הסתיים. הד פריטותיו של פיטר נשאר בחדר לכמה שניות נוספות ואז נדם. השניים – עייפים מיום של הופעות – הלכו לישון.

כחודש לאחר מכן סיימון הבחין שמשהו בנגינתו של פיטר השתנה. הוא ניגן… חזק יותר, מהר יותר. הסגנון החדש לא תאם את השירה העדינה והמלודית של סיימון. "תנגן חלש יותר", מלמל סיימון באחת מהפעמים בהם ניגנו. פיטר החליש את נגינתו מיד אך לאחר מכן, מבלי לשים לב, התחזקה שוב נגינתו. כאילו באופן לא מודע הוא רוצה עוד תשומת לב. סיימון נתן לו יותר מרחב, ופיטר ניצל אותו עד תומו.

המופע שלהם… השתנה. כולם הבחינו בכך. סיימון שר פחות, חלש יותר. את המרכז תפס פיטר. פיטר היה נגן מוכשר, המופע עדיין הלך טוב אבל… משהו אבד. הקסם שהיה במופע שלהם נחלש, אם לא התפוגג כליל.

ההכנסות שלהם ירדו. פיטר האשים בכך את סיימון.

"אני מנגן יותר טוב מאי פעם! איך יכול להיות שזו אשמתי?", פיטר קרא ערב אחד אחרי הופעה לא מוצלחת. סיימון מלמל משהו לא ברור. "מה אמרת?" דרש פיטר. סיימון לא ענה, אלא נשכב על המיטה וניקה את חלילי הפאן שלו. "מה אמרת?" הוא דרש שוב.

"אני לא מנגן בכלל!" ענה סיימון בכעס. מטבעו היה טיפוס שליו, אבל כל כך הרבה זמן בו פינה מקום לפיטר שחיפש את תשומת הלב אגר בו תסכול וכעס. "הכל מרוכז בך! הפכתי לנושא הכלים שלך!"

הריב נמשך אל תוך הלילה, ובסופו פיטר עזב, נושא רק את נרתיק הגיטרה שלו ואת תיק הגב שלו.

השניים מצאו את דרכם בנפרד. שניהם היו נגנים טובים והצליחו לא רע, אבל לא יחסית להצלחה שהייתה להם כשהיו ביחד. סיימון היה גאון מוסיקלי אבל לא ידע לשיר ברגש מספיק. פיטר ניגן בהתלהבות ובהשראה אבל איבד כל הזמן את הקצב.

פיטר המשיך להופיע, משוכנע שההצלחה שהייתה לו עם סיימון תישאר גם בלעדיו. כשזה לא קרה והצלחתו פחתה בהרבה, תסכולו גבר וגבר. הוא החל לעבוד בעבודות מזדמנות בנוסף להופעותיו והפך לעני מאוד.

לאחר שסיימון לא הצליח בהופעות מול קהל, קנה בכל כספו דירה קטנה ופסנתר משומש, למד לנגן ולימד אחרים מוסיקה. עם הזמן השתפר במקצועו, הדירה הקטנה הוחלפה בבית גדול ועסקו הלך וגדל עד שהפך לפופולארי מאוד בתחומו, כמוסיקאי, כמורה וכמלחין.

השמועות על הצלחתו של סיימון הגיעו גם אל פיטר, בדירתו הקטנה מאוד והמוזנחת. באותה תקופה הוא עסק בכביסה, מקבל את הבגדים המלוכלכים של כל האזור בו גר, מנקה אותם ומחזיר. עבודה מאוד מתסכלת. בגיטרה כבר הפסיק לנגן ממזמן. מה הוא היה עכשיו? מכבס עני וגיטריסט בעל אצבעות חלודות וגיטרה לא מכוונת. כל התסכול שהיה בו התרכז במחשבה אחת – הוא ינקום.

בגלל סיימון פיטר החל להתדרדר מלכתחילה! הכל היה טוב כשהוא פשוט שר בלי להתלונן, ועכשיו סיימון מצליח בעבודתו. בלי פיטר הוא לא היה מתחיל להופיע בכלל, ומה אז?

פיטר הגיע אל שכונת מגוריו של סיימון בשעת לילה מאוחרת. זו הייתה שכונה יפה ומבוססת, מלאה בצמחי נוי. הוא פסע שם, מרגיש זר ונבגד. הוא זיהה את שם משפחתו של סיימון על שלט ליד בית גדול ומפואר להפליא, צבוע בגווני ירוק עדינים.

הוא נכנס לבית דרך החלון, בשקט. איש לא הבחין בו. בשקט התגנב אל חדר העבודה של פיטר ושבר את הפסנתר השחור. עוד מכה, עוד מכה. ההרגשה הייתה טובה מאוד.

מחדר סמוך נשמעה צרחת ילד. סיימון הקים משפחה? כעסו של פיטר גאה בתוכו. במהירות הוא חסם את הדלת ממנה בקע הרעש. היה לו עוד לעשות.

הוא פסע במהירות, הפעם לא מקפיד כלל על השקט, אל המדפים עמוסי חוברות התווים של סיימון. אחת אחת הוא קרע את כל החוברות, מוודא שאיש לא ינגן מהן עוד.

"פיטר!" נשמע קול מופתע ומשתנק מפתח החדר. זה היה סיימון.

תוי פניו השתנו, הזקינו… הפכו שלוים יותר. "סיימון", ענה פיטר בקול זועף. סיימון עבר בעיניו במהירות על הפסנתר המנופץ וערבוביית הדפים על הרצפה. "מה עשית?" הוא שאל בקול המום. פיטר לא ענה ושלף סכין ארוכה מכיסו.

סיימון קפץ אחורה וההתגוששות ביניהם החלה. כדקה וחצי לאחר מכן פיטר ניער את הלכלוך מבגדיו. היו עליו כמה שריטות, אבל זה כלום לעומת גופו של סיימון.

רגלו הייתה מוכתמת בדם, שתי אצבעות היו מחוברות ליד דרך העור בלבד. הפציעה המרכזית הייתה בצווארו של סיימון ששוסף חלקית. פיטר עמד במרחץ הדמים והרגיש סיפוק מלווה ב… אשמה? לא לא, זה הגיע לו, הוא שכנע את עצמו. "סיימון?" קול מודאג נשמע מחוץ לחדר. זו הייתה אישה. אשתו של סיימון. פיטר נמלט דרך החלון.

אשתו גילתה ובמהירות הביאה רופא. סיימון היה מעולף במשך שלושה ימים ולילות, כשבשנתו שפתותיו הגו שוב ושוב את אותה המילה – "פיטר… פיטר…".

בסופו של דבר הוא קם והבריא, אבל לא יצא ללא פגע. שתי אצבעותיו היו צריכות להיתלש בניתוח, כך שלא יכל לנגן בפסנתר שוב. הוא נגע בגרונו עטוף התחבושות וניסה להפיק מפיו צליל. התהליך גרר כאב רב וכל מה שהצליח להפיק היה יבבה חלושה. מיד הבין את ההשלכות – הוא לא יוכל לשיר עוד.

האובדן היה נורא. משהו מת בו יחד עם השירה. מכיוון שלא יכל לדבר או לנגן בפסנתר יותר, הפסיק ללמד ולנגן. הוא עדיין יכל להלחין, ובעזרת כשרון זה הצליח לפרנס את משפחתו ולשמור על נכסיהם, אבל שנא את פיטר על כך שגזל ממנו את המוסיקה.

הוא הודיע לשלטון ופיטר הפך למבוקש. בפעם הבאה בה אראה אותו, חשב סיימון לעצמו, אזרוק אותו להירקב בכלא לנצח על האובדן שגרם לי.

ואילו פיטר? כשגילה שהפך למבוקש, נמלט אל הצללים. הפך לכייס, הכל כדי לשרוד, וידע שהוא נחוש לסיים את העניין הלא פתור עם סיימון. לתמיד.

אופן היריבות בין השניים

סיימון הפך לאדם דכאוני במקצת אבל בכל זאת מחזיק משפחה ומקיים שגרת חיים. הוא אדם אמיד בעל חברים וקרובים. אין לו בעיה להזמין משטרה ואם ייקלע לקרב עם פיטר כמובן שיגן על עצמו ועל משפחתו, אבל הוא לא מוכן לצאת למסעות נקמה. הוא נשאר בביתו, יודע שרוב הסיכויים הם שפיטר ייתפס ושגם אם לא – לא יעז לחזור.

פיטר הפך לעבריין ממורמר ומחוסר בית. הוא חי מהכסף שמצליח להשיג באותו היום. הוא לא מכיר הרבה אנשים, ולא ימסור את עצמו עבור אף אדם מלבד עצמו. את הגיטרה החליף באחת קטנה וניידת יותר, אבל גם זו כבר מזמן לא מכוונת.

כמו שהמצב נראה כרגע הסיכויים שיוכל לחזור ולנקום בסיימון היו קלושים, אבל הלהט שבו לעשות זאת עוד לא כבה.

דרכי שילוב במשחק

  • הדמויות רואות את הכרזות ושמות לב לכך שהאדם המסתורי שהם ראו אתמול הוא האדם על הכרזה. הן ניגשות אליו כדי ללכוד אותו והוא מספר להן את סיפורו(מזוית הראיה שלו, כפי הנראה – סיימון גנב את הצלחתי וגרם לי להפוך למבוקש). הן בוחרות – להסגיר אותו? להתעלם? לעזור לו להגיע לסיימון? לחלופין, הדמויות יכולות לפגוש את סיימון, במקום. הוא מספר להן את סיפורו העצוב(כותב על פיסות נייר או שמכר כלשהו שלו או בן משפחה מספר, כי לדבר הוא לא יכול) והן צריכות להחליט – לעזור לו?
  • אחת הדמויות היא בעצם פיטר(כשמחיי הביבים והמסתור הכיר אנשים, נזהר שלא יגלו את זהותו האמיתית). יחד עם חבריו או לבד הוא יוצא כדי לסגור חשבון עם סיימון אחת ולתמיד. במצב כזה על השחקן תמיד להיות בכוננות מתמדת שאף אחד לא יגלה מיהו באמת. אולי סיפר לשאר הדמויות את סיפורו (אילו חלקים השמיט? האם סיפר את הסיפור מנקודת המבט שלו?) והשביע אותן לשמור סוד.
  • בנו של סיימון התבגר והפך לאיש צעיר. אחד השחקנים משחק אותו. מטרתו היא לדעת – מה קרה לפיטר? הוא עדיין חי? הוא רוצה לנקום באיש שהפך את אביו מגיבור נערץ לשבר הכלי שהוא היום.

התאמה לעולם המערכה

בקטע אין אזכורים רבים לעולם מערכה ספציפי, כלומר – תוכלו להתאים את הקטע לעולמות מערכה שונים ומגוונים. את הגיטרה תוכלו להחליף בלוטה, את הפסנתר בצ'מבלו(כלי הדומה לפסנתר ומשמיע צליל שונה – פורט על המיתרים במקום להקיש עליהם) וכך תוכלו להתאים את הקטע לעולמות מערכה שמתרחשים בתקופות שונות(הפסנתר הומצא בעשור האחרון של המאה השבע עשרה, הצ'מבלו בסביבות מאה הארבע עשרה).

לגבי עולמות מודרניים או עתידניים – זה עלול להיות קשה יותר. הנה כמה נקודות למחשבה במקרה בו תרצו להתאים את הסיפור לעולם שכזה:

  • איך מופיעים סיימון ופיטר בהתחלה? כנראה בעולם כזה הופעות מתבצעות במועדונים או באולם הופעות. מי האמרגן שלהם? מהי רמת ההצלחה שלהם?
  • כשפיטר בורח לחיי מסתור, בעולם בו יש רישום של פושעים, מכונות אמת, מכשירי קשר ובדיקת טביעות אצבעות קשה הרבה יותר להתחמק מהחוק. איך הוא שורד בעולם כזה? האם דרך ההישרדות שלו מיוחדת בצורה כלשהי? האם הוא חבר אל מישהו? מי?
  • בעולם מודרני או עתידני כל סגנון המוסיקה של השניים יכול להיות אחר. הגיטרה של פיטר יכולה להיות חשמלית.

הערות השופטים


איתמר ויסברג

מאוד מקורי, דבר ראשון. המחבר רקם סיפור עם רקע, אבל השאיר אותו פתוח מספיק להתערבות הדמויות. זהו אמנם סיפור מינורי, גם בהשלכותיו וגם (סביר להניח) בהשפעתו על הדמויות והמערכה, אבל זה לא בהכרח רע. לא כל דבר צריך להיות אפי ואפשר להתספק בתוכן להרפתקה או שתיים.
המחבר מציג מספיק רגש (אם כי תהפוכות קיצוניות משהו לטעמי) שיהיה למנחה מספיק כדי לשחק את הדמויות (בעיקר את פיטר) ונותן מספר רעיונות לנקודות כניסה לשחקנים.
הייתי רוצה לראות קצת יותר ניואנס באופי של המאבק ופחות blunt hatred חד-צדדית.


ערן אבירם

החלק הראשון, שמתאר את הדמויות ואת סיבת היריבות, ארוך מדי ומסופר כאילו היה זה ספר פנטזיה. אבל לא חיפשנו סיפור, והייתי מעדיף לקבל תמצות זריז אודות הדמויות והסיבה שהן יריבים, בפסקה או פחות.
שלא תבין לא נכון, זה נחמד לקבל איזו פסקה in-game קצרה, ובהחלט מוסיף לאווירה, אבל סיפור שלם? ועוד לטמון בו את התוכן שמעניין אותי, כך שאאלץ לעבור את כולו במקום לקרוא שורה וחצי שמסבירה לי את שאני מחפש?

"כל התסכול שהיה בו התרכז במחשבה אחת – הוא ינקום"
זה מרגיש קצת מאולץ. או שהקונספט מוגזם מדי, או שהוא לא מוגזם מספיק – בכל מקרה, כש"מכבס עני וגיטריסט בעל אצבעות חלודות" מחליט כך לפתע להאשים אדם אחד בכל חייו המרירים, ועוד יוצא לחבל בביתו ואפילו מתקיף אותו ללא מחשבה נוספת, יש כאן סטייה חדה מדי באופי ממי שהוא היה עד לפני כמה רגעים. הכל בשביל הנקמה? זה באמת שווה את זה? ועוד אחרי שהוא הופך לכייס וחי מהיד לפה, הוא *עדיין* רק מחפש נקמה? קצת מאולץ.
היה נכון יותר, לדעתי, להשאיר את היריבות בין השניים ברמה המוזיקלית. אפשר גם היה לפתח את זה לכיוונים מעניינים – שיכולים לכלול גם אלימות בין היתר, פשוט באופן עקיף (למשל, אחד מהם שוכר את החבורה באמתלה כלשהי, כדי שתעשה מהומה בזמן הופעה של השני, ותפגע בכבודו וביוקרתו).

הדרכים המוצעות לשילוב במשחק סבירות, אבל בהתחשב בכך שנראה שהיריבות הזו מספקת מספיק תוכן להרפתקה אחת לכל היותר, הייתי שמח לראות הצעות קצת יותר מפורטות לגבי האופן בו היא רלוונטית – למשל, לאיזה כיוונים הרפתקה כזו יכולה ללכת (ולא רק הצעה לשאלה מוסרית בודדת).
"במצב כזה על השחקן תמיד להיות בכוננות מתמדת שאף אחד לא יגלה מיהו באמת." למה?

את הפסקה של התאמה לעולם המערכה אהבתי, אם כי גם בה נראים סימנים של אילוץ. "הגיטרה של פיטר יכולה להיות חשמלית" זה פרט כל כך שולי, לעומת העובדה שבעולם מודרני יש תרבות של סופר-סטארים ומדיה המונית, שמשפיעים על זוג כזה ועל יריבות שכזו באופן *דרסטי* לעומת עולם ימי-ביניימי.

דברי סיכום: יש כאן פוטנציאל רב, בעיני, למערכת יחסים מורכבת ומעניינת ממש כמו בסרט "יוקרה" (מומלץ בחום, אחת היריבויות המרתקות שראיתי). חבל ללכת ישר ל-"א' מרביץ ל-ב' ומדרדר לפשע", מה שפחות או יותר *הורס* את הפוטנציאל של היריבות, במקום לפתח הלאה את הקנאה, את מאבקי האגו, ואת ההדרדרות ההולכת וגוברת בחייהם של השניים – שנובעת אך ורק מהאובבסיה שלהם בהעלבת השני.


דניאל רוזנברג

יצירה לא-שלמה, משהו כאן מפוספס. כאילו, לא הצלחתי להבין איך הם הגיעו למצב שהם אשכרה נלחמים. זאת אומרת, זה לא ממש קורה. איזה טויסט נחמד היה להגיד שרוח האופל השתלטה על פיטר, ורק לאחר שהוא תקף את סיימון הוא מנסה לחדש את הידידות שלו איתו, בעת שסיימון רואה בו אויב מר נפש (טרגדיה יוונית) – אבל גם זה קצת חלש, שהרקע ליריבות הוא מוזיקה, שזה טויסט נחמד, אבל לא מספיק… חזק לדעתי.

פורסם ב2 במרץ 2009 בקטגוריה דמויות,תחרויות על-ידי yoavko | לתגובות - בפורום | Tags: , ,

 

כל הזכויות ובכללן על התכנים המוצגים באתר זה שמורות לכותבים ולעמותה למשחקי תפקידים בישראל (ע"ר 58-033-358-1). כל העתקה, לרבות במדיה מודפסת או דיגיטלית, אסורה ללא אישור מפורש. Design by Tryscer