הטוב והרע

מאת wizinet, עבור תחרות אויבים

זהו סיפורו של ילד. בנם של אביר בשירותו של לטום, אל המלחמה, וכוהנת ראשית של ט'יר, אל הטוב והאבירות הבלתי מעורער. הייתה זו אהבה אסורה. אהבה אשר הובילה לדברים אשר מסופר עליהם רק באגדות.

היה זה לילה קודר. העננים הסתירו את הירח הבוהק. הייתה זו דממה אשר אותה הפרו רק פסיעות הרגליים אשר נשמעו ממורד ההר. אני הייתי באותה העת באחד מן הכוכים הטבועים בצוק והבחנתי בצלליתה של האישה אשר טיפסה אל פסגת ההר, אל המנזר.

"מי את?" שאלתי אותה בפשטות. "שמי הוא אנני, באתי לדבר עם ראש המנזר. מריה זקוקה לעזרה!" היא ענתה לי. ניכר בקולה כי היא מבוהלת עד לשד עצמותיה, אך מנסה להתגבר על פחד זה בכל מאמציה. אז מריה שלחה אותה. מריה הייתה אישה נפלאה, כוהנת של ט'יר וחברתי הטובה ביותר. לפתע קול חדש נשמע ברקע. היה זה תינוק בוכה.

–-פיטר פרייס, אב המנזר

"אדוני, ראש המסדר, בשמו של לטום – אני נשבע! כשהגענו התינוק כבר לא היה שם. ג'ק נלחם בנו בחירוף נפש. השקיע את כל כולו בקרב הזה. לקח איתו רבים. אתה יודע כיצד הוא יכול להיות כשהוא רוצה, אתה מינית אותו לסגנך. והיא נלחמה לא פחות טוב ממנו. בשמלה הלבנה המטונפת שלה. והאל שלה. הוא היה עדיין איתה. ט'יר לא נטש אותה לרגע. ברקיו פגעו בנו מהשמיים. בנו ובכוהניו שלו גם. לא היינו היחידים שם. גם הצד השני שלח אנשים. אבל לבסוף, כששניהם מתו – לא היה שם אף תינוק. הם הסתירו אותו בצורה כלשהי. לא הצלחנו למצוא עקבות."

–מארק נייל, חבר במסדר של לטום, במהלך משפט שדה

השמש קפחה על ראשי בעודי צועד על השביל המוביל למנזר. על כתפיי אוזנו שני דליי מים ובפי שרקתי מנגינה מוכרת כלשהי. השקט לא הטריד אותי. תמיד שקט במנזר. צעדתי דרך השערים, תוהה לאן נעלמו השומרים הפעם כאשר עיני נפערו ביראה. עמדתי בקצה של שדה גופות. היו אלו שאר הנזירים. גופותיהם מרוטשות בשלל צורות. איברים בודדים נפרשו על הרצפה שמולי. צבעו האדום של הדם הציף את עיני. ואז התמקדו עיני באדם אחד שעוד היה בחיים. קול בכי נשמע מכיוונו. היה זה הילד וויליאם. האם יתכן שדווקא הוא ניצל ממה שאירע פה? כאשר התקרבתי אליו הבחנתי בגופתו של אב המנזר שוכבת לפניו. חזו היה פתוח וליבו חסר. לפתע הסיט וויליאם את מבטו אלי ונעץ את עיניו בעיני. "בבקשה… ברח! כל עוד אתה יכו-"

היה זה אחד המשפטים המוזרים שביצעתי בחיי. הייתה זו הפעם הראשונה בה הגיע אלי אדם ואמר "הרגתי חמישים אנשים. הם היו ישרים והגונים. לא עשו לי דבר. הוצא אותי להורג""הייתי בהלם. מפאת חוקי העיר היה עלי לארגן משפט פומבי. לא יכולתי לסרב לבקשה משום שאותו נער, גילו שש עשרה לערך, הציג בפני את ידו ולבבו של אחד מאלו שהרג. הוא היה מדבר אל עצמו. מתווכח עם עצמו על אמיתות דבריו. רגע אחד היה דורש שאוציא אותו להורג, וברגע השני היה צועק עלי כי הוא חף מפשע. לבסוף נאלצתי לפסוק כי הוא אשם. לא הייתה דרך להתחמק מזה. אך הוא רק הביט בפני ואמר.

"אם תנסה להרוג אותי, אוסיף את לבבך לאוסף!". מבטו היה צונן כקרח ומעורר יראה.

במילים אלו עזב הנער את בית המשפט.

–-השופט מקלארן

הדם ניגר על המדרגות. וטפיפות ראשה של ג'סיקה המתגלגל מטה נשמעו בכל רחבי הבית. בראש המדרגות עמד גבר בוגר. שיער שחור קצר לראשו. על פניו הבעה אשר לא ניתן לפענח. בחציה צוחקת ובחציה בוכה. זו הייתה הפעם האחרונה בה הוא נראה. באותו לילה עזב את העיירה בה התגורר בשנים האחרונות ולא נראה שוב.

אותו אדם אשר חולק את גופו עם אחיו.

לא מסוגלים להיפרד זה מזה אך לא יכולים לחיות לבדם.

כך הם יסתובבו עד קץ הימים. זה לצידו של זה.

---

הערות השופטים

ערן אבירם

אני נאלץ להתחיל בתלונה: אינני מעוניין לקרוא עמוד וחצי של טקסט סיפורי צפוף. זה לא מה שביקשנו: ביקשנו הגשה לתחרות בנושא מ"ת, לא סיפור. לא כך מגישים הצעה לתחרות – שלא תבין לא נכון, היה נחמד לקבל איזו פסקה in-game קצרה על כל אחד מהם, אבל סיפור שלם?

צמצום ותמצות הם דברים חשובים מאוד, ואני ממליץ להתמקד בכך בהגשה הבאה שלך, כי בכנות, הגשה שהיא כולה סיפור אחד ארוך זה מתסכל למדי. אני בטוח שגם שני השופטים האחרים פלטו אנחה כשפתחו את הקובץ וראו שכל המסמך כולו הוא סיפור אחד ארוך, ללא פסקה אחת של הסבר פשוט וישיר.

הקונספט מגניב לאללה, אלא שאין סיבה שיקח לי שנה להבין *מהו* הקונספט, זה צריך להיות הדבר הברור ביותר במסמך.

אבל הבעיה האמיתית שאני רואה עם ההגשה שלך היא, שהיא אינה הגשה כלל – כאמור, ביקשנו הגשה לתחרות בנושא מ"ת, אבל אין כאן פיסת מ"ת אחת. כיצד אשלב את וויליאם ונייג'ל במשחק שלי? איך הם יתרמו לסיפורים שאני מספר בשולחן המשחק שלי, לעולם המערכה, להרפתקאות? כמצוין בהכרזה על התחרות, "מומלץ מאוד להציע באופן מפורש רעיונות לשילוב האויבים שלכם במשחק". אין כאן אפילו אפילו רעיון אחד שאוכל להיאחז בו. היה כדאי להכניס לסיפור כמה קרסי הרפתקה, משהו שיפתה אותי לתפוס בו ולמשוך אלי את הסיפור הזה, להמשיך אותו בעצמי.

דברי סיכום: לצערי, למרות הרעיון המגניב, ולמרות שהסיפור בבירור נכתב עם הרבה מחשבה על האופן בו הוא מתפתח וממקסם (מלשון מקסימום) את הדרמה, זוהי לא תחרות כתיבה יוצרת, ולא קיבלתי את מה שהייתי אמור לקבל. חבל על הפספוס – כאמור, הרעיון מגניב – אבל זוהי אינה הגשה מלאה לתחרות ואינני יכול לתת לה נקודות.

איתמר ויסברג

זהו סיפור מעניין ומקורי, אך רק סיפור. אין כאן פרטי משחק תפקידים העוזרים לשלב לתוך המערכה או לשחקנים בקבוצה.

מכיוון שכל הקונפליקט הוא פנימי, למרות המקוריות, זהו למעשה נבל יחיד שסיפורו בנוי על פיצול האישיות, ולכן לא ממש עולה על הפרמטרים של התחרות.

דניאל רוזנברג

כתיבה מעניינת, אבל זה קצת מבלבל בהתחלה. ברגע שנכנסים זה זורם. גם כאן חסר קישור למשחק-תפקידים, אם כי יותר מהקודם. הוא לא מספיק… אימתני, כדי לשמש דמות מעניינת למשחק-תפקידים לדעתי. אם הוא היה מלך למשל עם פיצול אישיות – אז היה יכול להיות יותר פוטנציאל.