נכתב ופורסם במקור בגליון "הפאה החמישית" – קיץ 2005

הקיץ ידוע במחוזותינו (בין השאר) כעונת הכנסים. על כל גבעה רמה ובכל מתנ"ס רענן מתכנסים להם שני וחמישי חובבי תחום זה או אחר, ועוסקים בחברותא שבעיסוקם המשותף. אני מצדי ביקרתי הקיץ בכנס… מעט שונה נדמה לי. יכול להיות שראיתם כמה תמונות בטלויזיה (הכנס זכה לכיסוי תקשורתי רחב למדיי) אבל סביר שלא ממש שמעתם על הכנס הזה, אף כי אתם כנראה מכירים חלק לא קטן מהמבקרים הקבועים בו.

אחרי המשחק האחרון שהרצתי (משחק חד פעמי, שדווקא לא הורץ בכנס), ניגשו אליי כמה מהגמדים שהופיעו בו (לא בתפקיד מרכזי). חבר'ה נחמדים, בתחילת דרכם. הודיתי להם על המשחק (הם באמת עשו עבודה לא רעה עם האווירה). הם מצידם גם אמרו שנהנו, והחזירו לי את הקסדות והמעילים הצהובים שלבשו בסצנה שלהם. אתם יודעים, הדברים הרגילים של סוף משחק. אם כי, הם באמת לא היו חייבים להישאר עד הסוף ולראות. כמו שאמרתי, חבר'ה ממש נחמדים. גם מקצועיים. ביקשו ביקורת, שאלו איך היה, ישבנו ודיברנו קצת על המחשק. אני אוהב לראות אנשים שמתייחסים ברצינות למה שהם עושים. ואל תחשבו שזה פשוט למצוא היום נאפסים טובים לעבוד איתם. ונאפסים, כמו שאומר תמיד ז'אן פיליפ, זה מקצוע.

אבל אני מתנצל. יכול להיות שבשלב הזה אתם לא כל כך מבינים על מה אני מדבר כאן. גם אני לא ממש הבנתי את המילה "נאפס" בפעם הראשונה שראיתי אותה. זה מובן לחלוטין. אם כן, רגע של עברית. "נאפס" – שם עצם. נגזר מהשורש נ.פ.ס בבניין פיעל. הוא ניפס (את הנבל), היא ניפסה (את הנבלה), ואנחנו ניפסנו (במשחק של אמיר). אטימולוגית, הכוונה היא לכתיב העברי של NPC, דב"ש אם תרצו. המונח המקורי הוטבע לראשונה בספרי TSR כראשי התיבות ל"דמות בלא שחקן". אני משוכנע שאתם יודעים למה הכוונה, ואכן, במקור, הכוונה הייתה מאוד ברורה ופשוטה. יש את דמויות השחקנים, ויש את כל שאר הדמויות, אותן מגלם מנחה המשחק, והן הדב"שים. דמויות בלא שחקן מאחוריהן. פשוט נכון? אם כך מדוע "נאפס" ולא דב"ש?

אלא שעם הזמן, הפשטות של המשחק הקלאסי פינתה את מקומה למציאות מסובכת יותר של משחקי תפקידים. זה החל במנהג ההולך וצובר תאוצה של משתתף אורח בקמפיין שמנחה המשחק מזמין במיוחד לסשן זה או אחר, על מנת שיגלם את אחת מדמויות המנחה החשובות. אחר כך TSR בעצמם הציגו טכניקת הנחיה שבה שחקן שדמותו נעדרת מסצנה שמשוחקת מקבל מהמנחה את אחת הדמויות האחרות בסצנה לגלם אותה, דמות שאחרת הייתה מגולמת על ידי המנחה עצמו כדב"ש מן המניין. ואם נתבונן במשחקים "מרובי מנחים" (היינו משחקים בהם כל המשתתפים יכולים לשלוט בעולם המשחק ובעלילה הכללית לא רק דרך דמותם), במשחקים אלה למעשה נהוג כי לכל "מנחה" יש דמות משלו, שהיחס אליה הוא לרוב כאל דמות רגילה. בנוסף, הוא כמובן מגלם מפעם לפעם דמויות אחרות, שוליות יותר. במציאות הזאת, המונח "דמות בלא שחקן" פשוט איבד את משמעותו. ב- "נאפס" אין את הקונוטציות הללו, והוא (לפחות בעיניי) מונח נייטראלי יותר, ומתאים יותר, בהיעדר מונח עברי למהדרין מתאים.

עד כאן הפינה הלשונית להפעם. הנקודה היא, שגם כאשר "דמות בלא שחקן" הוא כבר לא המונח המתאים, אנחנו עדיין מרגישים בהבדל שבין נאפסים לדמויות "אמיתיות". לפעמים, גם באמצע רחוב, אנחנו נתבונן בזקן תמהוני שחולף לפנינו ונדע שהוא נאפס (ולא נוכל שלא לתהות ממשחקו של מי הוא נמלט). לאור העניין שלי בנאפסים בזמן האחרון, השאלה הזו הטרידה אותי עוד יותר. מה הוא בדיוק ההבדל? מה הוא הדבר החיוני לתחושה המיוחדת שיש לנאפסים? היכן, אם יותר לי לרתום שפה ציורית מעט יותר, קבור אותו כלב?

אחרי אותו משחק שהזכרתי קודם לכן, כשישבתי עם הנאפסים לשיחת הסיכום, העלתי את הנושא. אני משתדל מאוד להקפיד לדבר עם הנאפסים שלי אחרי משחקים. לשמוע מהם מה היה טוב, מה היה טוב פחות, מה לדעתם אפשר לשפר, ותוך כדי גם לסמן לעצמי עם מי אני רוצה להמשיך לעבוד, אולי גם במשחקים אחרים, ואת מי צריך להחליף. אני אוהב להריץ משחקים כמה פעמים, וזה משהו שצריך לחשוב עליו. זאת גם הזדמנות דיי נדירה פשוט לדבר עם הנאפסים. אני לא יודע אם יוצא לכם לעשות את זה, אבל אני ממליץ על זה בחום. אלה הטיפוסים המוזרים והמעניינים ביותר (היי, הם נאפסים, לא?). יש להם סיפורים שפשוט לא תשמעו במקום אחר, וגם דיעה על כל נושא. ואני מתכוון על כל נושא. הייתי צריך להתאמץ כדי שהשיחה שלנו לא תעבור לויכוח פוליטי. אם אתם רוצים לשמוע נאפסים צועקים בגלל פוליטיקה – פשוט תדליקו טלויזיה בשעות הערב.

אבל אני שוב סוטה מהנושא. אני מתנצל. אחרי אותה שיחה החלטתי לבדוק מקרוב יותר את כל נושא הנאפסים, וכך מצאתי את עצמי, באחד הימים החמים של אוגוסט האחרון, מתלווה אל הגמדים מהמשחק ההוא ולעוד כמה מהנאפסים הקבועים שלי לכנס נו"ד. כנס הנאפסים והדמויות הישראלי השנתי (והגדול ביותר במזרח התיכון כמובן). הכנס נערך השנה במתנ"ס בנווה דקלים, באווירה צבעונית מתמיד. נאפסים מכל קצות הארץ הגיעו לאירוע, ובין האנשים בקהל יכלתי לזהות לא מעט לובשי מדים. אין שום טעם להתפלא בנושא הזה אגב. ידוע כי בצה"ל ובמשטרה ריכוז הנאפסים הוא גבוה במיוחד.

האווירה הייתה מחשמלת, וצוות העיצוב עשה עבודה באמת יפה. אני משוכנע שראיתם כמה תמונות בערוץ זה או אחר. בכניסה למתחם היו כמה דוכנים – דוכן של בית ספר לאיפור, דוכן תחפושות ואפים מלאכותיים (הגמדים התלהבו במיוחד מהדוכן הזה), כמה טיפוסים מפוקפקים עם כלי נשק (חלקם תוצרת עצמית), דוכן לחפצים קסומים יד שניה (שהתגלה כפופולארי במיוחד בקרב הנאפסים), כמה דוכנים של בתי ספר למשחק ובתי ספר לנאפסים – בקיצור, כל מה שנאפס מצוי יכול לגלות בו עניין. אה, והיה גם את החבר'ה ההם עם המיניאטורות. וזירה.

הגמדים שאלו לדעתי לגביי כמה מבתי הספר לנאפסים. בניגוד לדיעה הרווחת, יש בארץ כמה בתי ספר לא רעים בכלל. למעשה, הנאפסים שלנו דיי ידועים ברחבי העולם. עדיין, במקרה של הגמדים, המלצתי להם על המרכז על שם האחים גרים (בגרמניה). אין מה לעשות, זו הבחירה הקלאסית בשביל הסגנון שלהם. הגמדים הלכו להירשם בדוכן המתאים, ואני יכלתי להסתובב קצת בעצמי בשטח הכנס. המגוון היה באמת מרשים. ערסים מגודלים, פקידים מעונבים, ההם שסוחבים עליהם חרב ככה סתם, בלי שום סיבה ממשית, האלה שלובשים עדיין גלימות של קוסמים (כנראה נאפסים ישנים של מו"ד), לא מעט נגדים, אם כי גם קצינים בדרגות גבוהות (במספר דיי דומה), קבוצת זקנים מסוממים ששיחקו טאקי סוער על הדשא, והופתעתי לראות גם את המורה שלי לפיזיקה מהתיכון. מסתבר שגם הוא נאפס (קוראים לו יצחק ליכטנשטיין. עולה חדש- גם אחרי עשר שנים בארץ. נו, בעצם זה לא כל כך מפתיע כשחושבים על זה).

ניסיתי להבין מה הוא הדבר הזה שמייחד אותם. מה הופך נאפס לנאפס, ומה מבדיל נאפס מדמות. מה שהיה ברור מהסתכלות על כל הנאפסים שהגיעו לנו"ד, היה שזה בטוח לא משהו שקשור בדמויות עצמן. אין שום מכנה משותף שאפשר למצוא בין דמויות הנאפסים. יותר מכך, כמעט כל אחד מהם יכול היה להיות בקלות דמות שחקן "אמיתית" אם הדברים היו מסתדרים אחרת. לא. מה שזה לא יהיה שמעניק לנאפסים את התחושה המיוחדת המלווה אותם לא קשור רק למי שהם. אולי זה משהו במה שהם עושים? הלכתי לקחת לי תוכניה כדי לראות מה באמת עושים בנו"ד. חוץ מההם עם המינירטורות אני מתכוון. אין לי שמץ של מושג מה הם עושים שם.

התוכניה (שהייתה מעוצבת בצורת דף דמות, לא ממש מקורי מצדם אני חיב לציין) בישרה בשמחה על האירועים של הכנס. באולם הקטן עמד להתחיל שעשועון טריוויה בהנחיית הזר המסתורי. אחריו סדנא לנבלים מתחילים. מסתבר שפספסתי פאנל על האתיקה של העתקה מספרים או סרטים בהשתתפות אורי פינק וח.קוגל. אני לא יודע… לא הצלחתי למצוא שום אירוע שנראה לי באמת מעניין, כמתבונן מבחוץ. כלומר היו שם דברים שנראו דווקא דיי מבטיחים, אבל משום מה כל דבר שהנאפסים עשו הפך מייד ל… פחות חשוב אני מניח. פחות מעניין. הם לא הצליחו לפתח שום רעיון שהיה להם כמו שצריך – עד הסוף. כאילו היה משהו שעצר אותם. החלטתי ללכת למפגש של קהילת הפונדקאים כדי לחשוב על זה קצת יותר.

אני לא יודע אם ידעתם, אבל הפונדקאים הם קהילה שלמה ומאוד מגובשת. ויש המון מהם. מסתבר שהביקוש לפונדקאים מעולם לא ירד. היו שם פונדקאים מכל העולמות והסוגים. מסתבר שאחרי תרגום המהדורה השלישית לעברית הקהילה אף ארגנה סדנאות הסבה לפונדקאי פנטזיה. היה צריך מאוד להתאמץ כדי להבדיל בין הפונדקאים השונים. במבט ראשון – הם כולם נראים פשוט אותו הדבר. כך גם הפונדקים שהם מעצבים (הייתה תחרות של עיצוב פונדק במקום). ונראה שזה לא ממש מפריע לרובם. כשהגעתי, אירוע הקראת-שינון-שחזור-העתקת סצנות פונדק מרומח הדרקון היה בעיצומו.

מסתבר שפונדקאים הם נאפסים שאוהבים יציבות יותר מכל סוג נאפס אחר. אחוז בעלי הקביעות שם היה מדהים. כלומר פונדקאים שקיבלו קביעות אצל מנחה אחד, ופשוט היו מופיעים בכל סצנה שיש בה פונדק. אותו הפונדקאי כל הזמן (לרוב, עם הזמן הם מצליחים גם לגרום למנחים להפסיק ולהחליף את הפונדק עצמו ופשוט נשארים שם). כשהצגתי את עצמי ככתב "הפאה החמישית", חלקם גילו עניין לא קטן. אוהבים מאוד לפטפט כמו שצריך. כמה פונדקאים הזמינו אותי לשבת איתם – על כוס שיכר כמובן. לכולם הייתה כרס קטנה, קרחת עגולה, סינר עם כתמי שמן, והם היו שמנמנים ונמוכים עם מבט חביב. מסתבר שכמעט כולם היו לוחמים בעברם הרחוק יותר.

 וכמו שאמרתי, הסיפורים שיש להם… אחד מארח במרתף מפגשים של כת דרואידים סודית. השני קיבל לפני שנים מקוסם שעבר בפונדק שלו מגילה קסומה והחביא אותה מאחורי אחת התמונות. אצל השלישי, מתחת לאחת החביות יש פתח למנהרה סודית שמובילה היישר לטירה, ומי שמכיר את הסיסמא יוכל להשתמש בו. הוא לא ממש ידע של מי הטירה. חשבתם פעם על הסיפור שיש לנאפסים שלכם? מה בעצם הם עושים במשחק? אם רק תקדישו לזה רגע של מחשבה, תגלו שלכל נאפס יש סיפור. אלא שהסיפורים שלהם הם חשובים פחות. גם אם הם נאפסים קריטיים במערכה. גם אם הם מלווים את החבורה כל הזמן. הסיפור שלהם הוא לא הסיפור העיקרי. הם יכולים להיות חלק ממנו, להשפיע עליו, אבל הסיפור של הנאפס לא יהיה הסיפור בה"א הידעה של המשחק או המערכה. זה שמור לדמויות ה"אמיתיות". דמויות השחקנים.

האם זה מה שמגדיר נאפסים? ניסיתי לשאול כמה שאלות בכיוון, אבל אף אחד שם לא ממש הבין על מה אני מדבר. מבחינתם הסיפור שלהם היה העיקר. כשחושבים על זה, לפעמים לנאפסים שלנו יש את הסיפורים המרתקים ביותר. ועדיין, הם לא יהיו הסיפור העיקרי. זה בהחלט מאפיין שמבדיל בין נאפסים לדמויות אמיתיות. קל מאוד לקרוא להם "דמויות משנה"(כמו שחלק מהמשחקים אכן עושים), אלא שגם זה לא בהכרח נכון. שמעתי על משחק שבו השחקנים מגלמים את קבוצת המלווים של לוחמת אמיצה בדרכה להציל את העולם. נאפסית. בהחלט לא דמות משנה בעלילה. אבל במידה מסויימת, היא דמות משנה בסיפור של המשחק. כי המשחק לא עוסק בהצלת העולם, אלא במה שקורה למלווים שעה שהלוחמת מצילה אותו. זה הסיפור העיקרי.

זו אולי שאלה של ביצה ותרנגולת, אבל אני לא יכול לראות בכך את הדבר הזה שגורם לנאפס להיות נאפס. זו אולי התוצאה. כשאנחנו מבינים שדמות מסויימת היא נאפס, חלק מה"הגדרה" שלה ככזו קובע שהסיפור שלה יהיה סיפור משנה. אבל הרי נאפס יכול להתקיים גם לפני שהסיפור שלו מתחיל. בתחילת המשחק, כששום סיפור עוד לא התחיל, אנחנו עדיין יודעים לזהות מי הוא נאפס מי דמות אמיתית. אנחנו גם יודעים שכשיהיה סיפור, המוקד שלו יהיה בדמויות האמיתיות. אם כך, מה מגדיר נאפסים?

אולי אלה לא הדברים שקשורים לעולם המשחק וההתרחשויות בו, אלא משהו שקשור לשחקנים? לזה שמגלם אותו? עזבתי את הפונדקאים והלכתי להרצאה של פסיכולוג על התמודדות עם המגלם. מסתבר שבשביל הנאפסים זה לא כל כך פשוט. לידי התיישב נער עם שיער קצוץ. הוא לבש מכנס רחב וחולצה מבד מרופט. שאלתי אותו מה הוא עושה כנאפס, והתברר לי שמדובר למעשה בנערה צעירה. מתמחה בתפקידי בנות שבורחות מהבית ומתחפשות לבנים. בניגוד לפונדקאים, היא לא יכולה להישאר עם מנחה אחד ולקבל קביעות. השטיק העלילתי שלה יכול הרי לעבוד רק פעם אחת. היא סיפרה לי שיצא לה פעם להישאר בקמפיין (היסטורי, של שודדי ים) כמעט מההתחלה עד הסוף, אבל זה מאוד נדיר. שאלתי אותה על השחקנים והמנחים שיצא לה לעבוד איתם.

"פעם", היא אמרה, "פעם זה היה הרבה יותר פשוט. גם כשהייתי עוברת, זה היה ממנחה אחד למנחה אחר. אז נכון, אחד רצה הרבה יותר קולות, ואחר היה שתקן וכמעט לא נותן לי לדבר. אבל סך הכל הם היו מנחים, ומולם היו שחקנים. היום? לך תדע מה יפילו עליך. פעם זו מישהי שמגיעה במיוחד כדי לשחק אותי, וזה נחמד. סוף סוף מקבלים קצת תשומת לב אישית, אתה יודע?  אבל אז, התפקיד הבא שאני מצליחה למצוא זה בקבוצה שבה מעבירים אותי מיד ליד, כשהדמות הרגילה שלהם לא נמצאת, הם מקבלים לעשות אותי לכמה דקות. מה אתה חושב? אין שם יותר מידיי עומק. בדרך כלל, זה מסתיים ברצף של רמיזות מיניות לא ברורות ופרצופים מחוצ'קנים שחושבים שזה נורא מצחיק. עכשיו זאת העבודה והכל, ואני מניחה שאני צריכה להתמודד גם עם אלה, אבל אתה כבר לא ממש יודע למה לצפות. כל מנחה פתאום צריך להמציא לי איזו דרך חדשנית לטפל בנאפסים."

כבר אי אפשר לאפיין נאפסים על ידי זה שמגלם אותם. היום – כל אחד במשחק יכול לגלם נאפס. שחקן, מנחה, אורח, מנחה שותף – הכל. ההרצאה התחילה, והמרצה (נאפס וותיק ומוכר, שעושה בדרך כלל משחקים קומיים וחיקויים של זיגמונד פרוייד) התחיל לדבר על התמודות עם החלפת ידיים וסוגי שחקנים שונים. "הכי גרועים" אמרה לי הנערה לידי "זה אלה שלמדו תיאטרון בבית הספר. וואי… אתה לא יודע מה הם עושים. הם משוכנעים שכל תפקיד זה תפקיד אופי – מינימום שייקספיר. והם עושים פרצופים, ונאנחים, ומחפשים דרמה בכל מצב. הייתי פעם באמצע מרדף עם כמה שחקנים. כלומר דמויות. והם עוד לא עלו עליי, ואני מקפידה לוודא שאני רוכת כמו בן, וש… אתה יודע, שלא ישימו לב כשהחולצה מתנופפת ברוח, דברים כאלה. כבר עשיתי מספיק תפקידים כאלה. עכשיו מתחילות יריות. זה היה מערבון כזה. לא משהו מקורי מידיי. אז הפקאצה שקיבלה לשחק אותי בסצנה הזאת, פתאום מועדת מהסוס, ומתחילה לזעוק "אוי! אוי! איני יודע מה לעשות!". ואפשר להסביר לה משהו? איפה! היא הרי שחקנית! היא עכשיו חווה את הטראומה. היא מגלה שהחיים בדרכים זה לא מה שהיא חשבה. והיא עוד בטוחה שהיא נורא מקורית! לא ייאמן. אבל מידי פעם מגיע איזה מישהו שגורם לי להבין למה אני בעסק הזה. נגיד לפני חודש הייתי מורמונית. היית צריך לראות את זה ששיחק אותי. התייחס אליי כמעט כאילו הייתי באמת הדמות שלו."

הנאפסים האחרים בהרצאה התחילו להתרגז עלינו קצת בשלב הזה, אז נאלצתי לסיים את השיחה. ההרצאה התגלתה כלא ממש מעניינת (בשבילי לפחות. הנאפסים היו מרותקים) ויצאתי החוצה כשהמרצה דיבר על שמירת האופי עם התחלפות שחקן באמצע המשחק. מרוב מחשבות כמעט ונתקלתי בשולחן של ההם עם המיניאטורות. אני באמת לא יודע מה הם עשו בכנס הזה, אבל בואו נעזוב את זה. בסדר? בחור ובחורה בגילאי העשרה, נאפסים בתחילת דרכם המקצועית, הסתובבו במתחם הכנס עם דף גדול. "אתה רוצה לחתום על העצומה שלנו" הם שאלו אותי כשהתקרבתי מספיק. מסתבר שהם החתימו אנשים על עצומה למען שיפור היחס של מעסיקים ושחקנים כלפי נאפסים. חתמתי ברצון. "כל הכבוד לך!" חייכה הנאפסית הצעירה. "יש מנחים ושחקנים שלא מבינים כמה חשוב להתייחס כמו שצריך לנאפסים שלהם. שחק וזרוק. בלי לחשוב בכלל על הדמות שהם מגלמים אותה, גם אם זה לכמה דקות. גם לנו יש רגשות!" נראה שהנושא בער בעצמותיהם. "ומה אתה חושב, רק אנחנו סובלים מזה?" המשיך חברה "גם הם! המשחקים שלהם נראים אחר כך כמו הפרצוף שלי כשאני עושה אורק! סצנות בלי רגש, בלי הבנה.". "אולי הם פוחדים שתשתלטו על המשחק שלהם" ניסיתי להקשות. "תשמע" ענתה לי הבחורה בהחלטיות, "אנחנו נאפסים. אנחנו יודעם את זה, ואנחנו אוהבים את העבודה שלנו. שלא יחשבו שהם עושים לנו טובה, או שאנחנו מסוכנים. רוב הנאפסים עושים את מה שהם עושים מרצון. אין לך מושג כמה זה מספק לדעת שבזכותך השיא העלילתי יצא טוב. או שהשחקנים קיבלו את התחושה של העולם. אנחנו רק מבקשים יחס נאות!".

קשה שלא להסכים איתם. אבל מה שהכי הרשים אותי הייתה האהבה האמיתית למקצוע שהייתה בכל מקום בכנס. הם לא התביישו במה שהם עושים. גם הם הבינו שהם נאפסים. ואולי זו הנקודה. הייחוד של נאפס הוא לא באדם המגלם אותו, או בתפקידו בקבוצת המשחק. הייחוד של נאפס הוא בסיבה שבגללה הוא נמצא במשחק. כשאנחנו מגלמים נאפס, אנחנו לא מגלמים את "יורגן האיום", אלא את "הנבל בעלילה". אנחנו לא מגלמים את "מוריס הפונדקאי", אלא את "הפונדקאי שמיצג חלק מהתפישות בעולם המשחק". נאפס הוא אמצעי. פונקציה. הקיום שלו במשחק הוא בשביל משהו אחר. אפשר להחליף אותו במשהו אחר שיעשה את אותה הפונקציה. דמויות "אמיתיות" אי אפשר להחליף בלי לשנות את כל המשחק למשחק אחר.

למעשה, אני אהיה מדוייק עוד יותר. נאפס הוא דמות שהגילום שלה הוא אמצעי בדרך למשהו אחר שנמצא בתוך גבולות המשחק. משהו שאנחנו רשאים לשחק בו. כי הרי גם גילום הדמויות האמיתיות הוא כדי להשיג, למשל, הנאה של הישג. אלא שאלה מטרות שלא נמצאות בתוך גבולות המשחק. אלה מטרות שאף אחד לא משחק בהן. עם נאפסים, זה בדיוק הפוך. אנחנו מגלמים למעשה משהו אחר. אנחנו משחקים במשהו אחר, וכדי לעשות את זה אנחנו מגלמים את הנאפס.

קל מאוד לעבור את הגבול. מה ההבדל בין אורח בקמפיין שעושה נאפס, לבין "שחקן אורח", שבאמת משחק, יש לו דמות, רק שהוא בא לסשן אחד? זה נאפס, וזה לא. אבל למה? כי אם הוא נאפס אורח, הוא יודע שהוא בא לשחק את "הבוגד". הוא לא בא לשחק את הדמות הזו. אחרת, הוא באמת יהיה שחקן אורח ולא מייצג פונקציה. גם נאפסים קלאסיים, במשחק קלאסי, כאלה שה"מנחה" מגלם יכולים בקלות להפסיק להיות נאפסים. קל מאוד לחבב מעט יותר את הדמות, ובאמת להתחיל לשחק אותה. ואז הנאפס הופך להיות דמות של המנחה. הוא כבר לא פונקציה עלילתית או פונקציה שמייצגת משהו בעולם המשחק. הוא דמות, שמגולמת על ידי המנחה. דמות מנחה – אבל לא נאפס.

האם זה הופך אותם לדמויות מעניינות פחות? לחשובות פחות? לדמויות שאפשר לזלזל במשחק שלהן? בוודאי שלא. ואם אתם הייתם רואים את כל הנאפסים בנו"ד, לא הייתם יכולים לחשוב ככה. המעבר בין "נאפס" ל"דמות אמיתית" הוא לא מעבר חד של שחור ולבן. אבל צריכים להיות מודעים אליו. הרי זה נפלא כאשר הנאפס שלנו פתאום מקבל חיים משל עצמו. כשאנחנו מבינים שיש לו תחומי עניין, שהוא יכול להופיע אחר כך בעיירה אחרת. אבל כשהוא נכנס למשחק, עלינו לשאול את השאלה האם הוא נכנס בתור עצמו, כדמות עצמאית, או שהוא מייצג משהו. כי רוב רובם המכריע של הנאפסים הם פונקציות. וכדי לעבוד איתם טוב, אנחנו צריכים להבין היטב בשביל מה הוא נכנס למשחק. מה הוא עושה שם. מה התפקיד שלו. כמובן, בלי לשכוח שכל נאפס הוא בן אדם.

יצאתי מנו"ד, והעפתי מבט אחד אחרון אחורה. אני לא יודע למה, אבל הרבה מנחים ישראליים מעדיפים לעבוד עם דמויות תוצרת חוץ. יצא לי לראות לא מעט מנחים נופלים עם נאפסים "מיובאים" מחברות גדולות – נאפסים שבאים "לדפוק ארבע שעות עבודה" וללכת. בלי רגש, בלי שום נסיון להבין את המשחק, באים, עושים את הסצנה שלהם והולכים. לנאפס לא אכפת מהמשחק, המנחה לא מבין את הנאפס ולא משתמש בו נכון, הסצנה יוצאת על הפנים, והשחקנים מתלוננים. אפשר להאשים אותם? יכול להיות שזה יהיה הנאפס הכי מעוצב, ואולי בחו"ל נהנים ממנו. אבל… בנאפסים מיובאים חסרה נשמה. הזדהות. אין מה לעשות, מרגישים שהם לא משלנו.

הטענה הקלאסית היא שהנאפסים הישראליים לא מתאימים למשחקי פנטזיה. אתם בוודאי מכירים את הסטיגמה ש"לנאפסים שלנו אין את הנתונים הנכונים לסוג המשחק הזה. הנאפס הישראלי סובל מנחיתות פיזית ומבעיות מנטאליות. הם טובים כגימיק קצר, אבל לא יכולים להחזיק מעמד משחק שלם.". אולי זה היה נכון פעם. אם אתם שואלים אותי, היום אין תפקיד שנאפס כחול-לבן לא יכול למלא באותה הצלחה כמו נאפס שוודי חסון ובלונדיני. במשחק הבא שלכם, במקום להשתמש באיזה נאפס תוצרת אנגליה שבא בקופסא עם הוראות שימוש, תנסו נאפס ישראלי. אז נכון, צריך יהיה להשקיע קצת יותר באיפור ותלבושות, אבל עם קצת דמיון, תתפלאו מה שזה יכול להוסיף למשחק שלכם. כי כשהאורק יהיה ערס מבת ים, מפקד החללית סא"ל במיל' והמורה שלכם לפיזיקה באיזה תפקיד אורח, המשחק שלכם יקבל חיים חדשים. ואתם תרצו שהם יבוא לנפס גם במשחק הבא.