היסטוריה

העידן הראשון – שלטון הכנענים

בעת העתיקה, הייתה ארץ כנען מלאה בערי-מדינה הנשלטים ע"י מתושלחים רעבתניים. כל מתושלח שלט בעירו כאל, שתה מכלבני-האדם, יצר ילדים בהתקפות זעם, ואז שתה גם אותם. המתושלחים, ע"י השקיה בדם שלהם, יצרו סביבם כתות של אנשים שהיו למשרתיהם האישיים (כוהנים). הם נלחמים בינם לבין עצמם ושותים את דם אויביהם, עד כדי שהם נהיים שמנים ועצלים, מה שמכשיר את הקרקע לעידן הבא.

העידן השני – הכיבוש

השומרי פליטים ממלחמות  דורות במסופוטמיה (משומר ואכד) מגיעים לארץ כנען, ברובם מהשושלת שנקראת היום ברוחה. הם מוצאים את הכנענים מלאי בטחון עצמי, ובשלים לכיבוש. בזכות האכזריות והערמומיות שהם למדו במלחמות במזרח, הם מצליחים למוטט את רוב הערים, ולשתות את דמם של כנענים רבים. שתיית הדם העתיק, שהיה לרוב תוצאה של שתיית מתושלחים אחרים, הקנתה לרבים מהם עוצמה שהייתה חזקה מאישיותם, וכך השפעת הכנענים ממשיכה להתקיים בשומרים אלה, ואף בילדיהם. הכוח החדש יצר בערפדים השומרים שאפתנות רבה, והם החליטו להקים מדינה חזקה, שאיתה יכבשו בחזרה את ביתם במסופוטמיה, ואף את שאר המעוזים בעולם בה התמקמו ממשיכי האנטדלובים. מלחמות פנימיות ביניהם, חלקם בהשפעת הגרגרנות שבדם הכנעני, סיכלו את המזימה, והם נאלצו להסתפק בשתי מדינות מתחרות, ישראל ויהודה. לו היו מתאחדים לכיבוש העולם, יתכן שמצב הערפדים היום היה שונה לחלוטין. למרות נסיונות כיבוש מוצלחים, לרוב הם היו עסוקים במלחמות פנימיות, ולא נראו כאיום לערפדים אחרים באיזור, עד לעידן הבא.

העידן השלישי – הגירוש

הנוכחות הרבה והמאורגנת של ערפדים בכל הארץ בעת הכיבוש השומרי, שהייתה שונה מזו של הכנענים הבודדים אשר התבצרו רק בערים שלהם, לא היטיבה עם בני הגארו באזור. הם ניצודו ע"י השומרים ובני האדם בשליטתם כמו חיות. בצעד מחוכם, הם סכסכו בין השומרים לבין הערפדים השכנים. הם הציגו הוכחות לשאיפות הכיבוש של השומרים לפני כל שליטי מסופוטמיה, ואלו החליטו ללמד את "הילדים השומרים" לקח חשוב ביומרנות. הם נכנסו לארץ בצבאות גדולים של בני אדם, ערפדים, ואף מכשפים, מוטטו את מדינות השומרים, וגירשו את שליטיהם. המהלך חזר כבומרנג בבני הגארו, שניצודו ע"י הכובשים החדשים עוד יותר מאשר הכובשים הישנים. לאחר הגירוש, נשארה בארץ אוכלוסייה קטנה של ערפדים, שהתחלקה לעדות לצורכי הגנה. מלבד עדת השומרים, היתה עדה כנענית קטנה, שכללה את שארית הכנענים וצאצאיהם, וכן שתי עדות גדולות של כובשים שהחליטו להתנחל בארץ, עדת הבבלים, ועדת הפרסים.

העידן הרביעי והנוכחי – העת החדשה

עם היווצרות הקמרילה באירופה, הוחלט גם לתת פתרון לבעיית ארץ הקודש, שהייתה מבודדת מצרות הערפדים בשאר העולם. הבעיה הייתה כפולה: ארגון השבת עלול היה להשתלט על האזור העתיק הזה, או שהדם הכנעני הרדום היה מתעורר שוב ומפיל את צלו על שאר העולם. הפתרון היה הבאת ערפדים אירופאים רבים לארץ, והחדרת נסיך בובה, אשר יהיה מקובל ע"י העדות האחרות. האירופאים יצרו עדה גדולה, שנקראה אשכנז. הנסיך הראשון היה חאג' אחמד סחרי לאען נסראללה, הידוע כאבו אל-אינתיקאם (אבי הנקמה), הברוחה שעמד מאחורי סלאח א-דין ויצר צרות רבות עבור ערפדי אירופה. הקמרילה החליטה להתפייס אתו, לפני שהשבת יעשה זאת, ו"נתנה" לו את הנסיכות על ארץ הקודש. מקור הברוחה של הנסיך, וכן פועלו, כבר היו אהודים על עדת השומרים, אך הכנענים ראו בפלישה מאירופה איום, והתנגדו לנסיך החדש. הבבלים והפרסים התאחדו עם השומרים והביעו תמיכה בנסיך, בעיקר כדי לכבול את הכנענים, מהם הם פחדו. במהלך נסיכותו של אבו אל-אינתיקאם נקבע הסטטוס קוו שמחזיק עד היום, לפיו מקיימים את חוקי הקמרילה עד גבולות מסוימים. שתיית דם ערפד עודנה מקובלת, ואף נחשבת למעשה ראוי כאשר אויב מנצח אויב בדרכי כבוד. ב"נקמת דם", יתאחדו ערפדים מכל העדות כדי למצוא בוגד ולהביאו לפני הנבגד, אשר ישתה את דמו בטכסיות. כיוון שהעדות הותיקות והממולחות כבר הספיקו לשתות בני אשכנז רבים, קיים הפחד שהם יפרו את הסטטוס קוו ויזמינו שופט (ג'וסטיקר) מאירופה. הדבר חמור, כי כמעט כל המכובדים בעדות, כולל הנסיך, שתו דם ערפד מספר פעמים. את דמו שתה ערפד אלמוני, שלא התגלה עד היום. כנראה שלבסוף נקמו באבי הנקמה עצמו.

הנסיכה השניה היתה איזבל, ערפדית עתיקה מעדת השומרים, שהייתה מקובלת ע"י הבבלים, ואפילו הכנענים. היא דאגה יותר לעצמה מאשר לסדר בארץ, ובימיה אירעו מספר תקריות בין עדתיות, שפתחו קרעים שנשארו פתוחים גם היום. לאחר שבמרמה שתתה את דמו של ערפד פרסי חשוב, היא נשפטה ע"י מנהיגי העדות, וניתנה לעדה הפרסית כפיצוי. המעשה יצר כעס רב בקרב הקמרילה באירופה, והוחלט שוב לשים נסיך בובה בארץ. בתקופה זו החל המנדט הבריטי בפלסטינה. הנסיך השלישי, השולט כיום, הוא בנדיקט סיימון, מבני אשכנז. אהבת הארץ שלו הרשימה את כל העדות, ושוחרי השלום קיוו שערפד מבני אשכנז יוכל לשכנע את הקמרילה באירופה להפסיק את הפלישה, ולמנוע מלחמה. ההצלחה הייתה מרשימה, וסיימון יצר בטחון רב בקרב האירופאים, עד שנתנו לו את הנסיכות על הארץ. אך לאחר הצלחה זו, נשאר הנסיך עם קשיים רבים מבפנים. מלחמת העדות רק התחזקה בינתיים, ומקורו כבן אשכנז פוגעת בסמכותו בקרב העדות הותיקות. כיום הוא מנסה בדרכי תחבולה ליצור שלום בין העדות.

חמש העדות

העדה השומרית – שנער (ranihS)

כל שומרי נושא נשק. כל שומרי יודע להשתמש בו. הם ישראלים בפנאטיות: מתלבשים ישראלי, מדברים עברית ישראלית מאד, ומתנגדים לכל התנהגות שנוגדת את הישראלי. רבים הם לבשי מדים. אחרים הם מנהלי עסקים ישראלים מצליחים. המגן דוד לידם תמיד, סמל למאבק, וסמל לניצחון. הכישלון אינו אופציה. את כל מעשיהם הם עושים בהתלהבות, ולרוב פועלים בשיתוף פעולה.

רקע

המאפיין את השומרים הוא אהבה גדולה לארץ ישראל. הם מטיילים בה ומכירים כל פינה, את הערים העתיקות ואת הערים החדשות. הם לא מבקשים או רוצים ארץ אחרת, כי זוהי ארצם המובטחת. השומרים מזוהים עם סולידריות ורוח קרב איתנה. פגיעה בכבוד של אחד מבני העדה יכולה להוביל את כל העדה למסע נקמה. בעדה שולטים שני ה"אדונים", שנקראים בחוגים סגורים המלכים. תחתיהם קיים מעמד אריסטוקרטי של "מכובדים", והשאר הם "העם".

תוכניות

השומרים עדיין רואים בעצמם את שליטי הארץ, המובטחת להם כפיצוי על הגירוש ממסופוטמיה. הם מחזיקים את רוב עמדות המפתח בממשלה ובצבא, ומקווים לבסס שוב את הממלכה הישנה, אך הפעם מאוחדת וחזקה. הם קשורים קשר עמוק בציונות הדתית, וע"י התנחלות מנסים להתפשט גם גיאוגרפית בכל רחבי הארץ. השומרים מנסים לשלח את שאר העדות נגד הקמרילה, לכאורה לטובת הכלל, אך בעיקר כדי ששוב ימלוך מלך שומרי בארץ. הקמרילה היא בדיחה בעיניהם, הג'יהנה המצאה של ערפדים זקנים כדי להפחיד את הצעירים, ולשלוט בהם. כלפי עדות אחרות הם מכבדים את החוקים, אך בינם לבין עצמם שולט החוק העתיק, המאפשר שתיית ערפדים. היעד העיקרי הוא ירושלם, פעם מעוז השומרים, היום עיר מעורבת. כל הטקסים השומרים מאורגנים עם הפנים לירושלם.

עדות אחרות

אין אהבה גדולה בין השומרים לבין שאר העדות. בינם לבין ותיקי העדה הבבלית קיימים יחסי כבוד הדדי, הרי שניהם כבשו את הארץ מאחרים. הם אינם בוטחים בפרסים, והעדה הכנענית, מבחינתם, עברה מן העולם. מבין בני אשכנז, רק לברוחה הם מתייחסים בכבוד.

העדה הבבלית – בבל

הבבלים הם שקטים וצנועים וסובלניים. הם יעדיפו לרוב להקשיב מאשר לדבר. אם יגיעו להחלטה, יבצעו אותה מבלי לדבר יותר מדי. הזקנים מתגוררים בין בדואים ודרוזים, אך את הצעירים ניתן למצוא בכל מקום. הם מתלבשים לפי צו האופנה, ומעורבים בחברה האנושית והערפדית בארץ. מאפיינת אותם מתינות רבה, ולרוב הם לא ידברו או יתנהגו בצורה קיצונית.

רקע

הכבוד של הערפדים הבבלים לא יודע גבול. הם אינם משקרים, אינם בוגדים, וממלאים הסכמים. למרות שהבבלים הגיעו ארצה בגל כיבוש, הם שוחרי שלום, ומכירים בזכויות כל העדות על הארץ. מבחינה זו הם תומכים בחוקי הקמרילה, המעודדים שיתוף פעולה. מועצת זקני העדה היא המחליטה בכל עניין הנוגע לכל העדה, אך אינה מתערבת בענייניהם של יחידים.

תוכניות

הבבלים רואים בבדואים ובדרוזים את ילדיהם, ומגינים עליהם בחירוף נפש משאר הערפדים. הם מעורבים מאד בקרב ערביי ישראל והפלשטינאים, ודואגים לזכויותיהם. בני העדות האחרות מנצלים את הבבלים שוב ושוב, אך זה לא נעשה בתמימות. הצעירים נהיים כעוסים, ורוצים לעמוד על שלהם בעניין זכויותיהם על הארץ. הזקנים ממשיכים להטיף לסובלנות. לא ברור עד מתי ימשיכו הצעירים להקשיב.

עדות אחרות

לבבלים כבוד מוזר לפרסים, אותם הם רואים כ"בני דורם", שהרי הגיעו ארצה יחד, אך רגש זה אינו הדדי. קירבתם לערבים מעמידה אותם פעם אחר פעם מול השומרים, אך זהו מבחינתם מאבק של כבוד במובן העתיק, מין משחק שח-מט בבני אדם. בבני אשכנז הם רואים שופטים אובייקטיבים למלחמת העדות, ומכירים בשלטונם. רק בכנענים הם אינם בוטחים.

העדה הפרסית – עילם (malE)

מי יודע מה עובר במוחו של ערפד פרסי? הם מסתוריים מאד בכל דבר הקשור אליהם, ולעולם לא ינדבו מידע ללא מחיר. הם נראים אדישים לקיומם של בני האדם, מעבר להיותם מקור מזון. בכל זאת הם זהירים, ומשתדלים להתלבש ולהתנהג כבני אדם רגילים לחלוטין, על מנת למנוע תשומת לב מיותרת, שהרי לרוב הם עסוקים במזימות…

רקע

הפרסים הם ה"סנובים" מבין העדות. הם בזים לבני אדם, ולא מנסים להשתלב בהם. רוב זמנם מוקדש ללימוד כישוף, והותיקים ביניהם הם מכשפים מאד מסוכנים, אך הם אינם מציגים לראווה את כוחותיהם. הם מאורגנים בצורה חופשית מאד, כאשר הצעירים נותנים כבוד לזקני העדה החזקים יותר. בהחלטות חשובות, כל העדה נפגשת יחד במקום סודי. העדה גילתה את האינטרנט, ומשתמשת בו להעברת מסרים, ואפילו שיתוף כשפים, בינם לבין עצמם ועם עמיתיהם בעולם. חלקם מסתובבים תמיד עם מחשבים נישאים.

תוכניות

לערפדים הפרסים קשר עתיק יומין עם מכשפים מן המזרח, קשרים שנשארו איתנים עם השנים. הם הגיעו לארץ במקור מתוך כוונה לפרוץ דרך למכשפים לשליטה פה, אך מלחמות קשות בין המכשפים של איראן ועיראק דחו פלישה מאורגנת. בכל זאת הם מחכים, ומשתעשעים בסיוע לארגוני הטרור בארץ. שאיפותיהם לשליטה אינם ממשיות עכשיו, אך הם מכשירים את הקרקע לעתיד ע"י סכסוך בין שאר העדות.

עדות אחרות

בני העדות האחרות מפחדים מהפרסים, וחושדים בהם. אלה מבחינתם מביטים מלמעלה על "אוהבי האדם". בצביעות רבה הם יצרו קשרים עם בני אשכנז, בעיקר משבט טרמיר, כדי שתהיה להם דריסת רגל כלשהי בנעשה בארץ.

העדה הכנענית – מגידו )noddegamrA(

הערפד הכנעני הממוצע, אפילו הצעיר, נראה כמו שריד מעת עתיקה. גם כשהם לבושים בבגדי אנשי העסקים המודרניים ביותר, הם נוטים להוסיף לפחות תכשיט עתיק אחד. זקני העדה הם לרוב שמנים יחסית לערפדים. את הזקנים קשה לפגוש, כי הם מתגוררים ושולטים בישיבות חרדיות, זכר לערי-המדינה של פעם. הכנענים ידועים בגרגרנות שלהם, המתבטאת בתיאבון רב לכוח, לכסף, ובעיקר לדם של ערפדים אחרים. הם נוטים לדבר בעברית ארכאית מאד, עם מילים תנ"כיות, וחלקם אף דוברי ארמית. כמעט כל פעולה, אפילו הקטנה ביותר, נעשית בטכסיות.

רקע

זוהי העדה העתיקה ביותר בארץ, וכוללת ערפדים מן העתיקים בעולם. למראית עין העדה היא רק שארית אומללה לגדולתה בימי קדם. למרות גילם המופלג ועוצמתם, המתושלחים הכנענים הם שמנים, עצלים ואיטיים לפעול. הם מתהדרים בטכסיות עתיקה תוך ניסיון להחזיר ברוחם, לפחות, זמנים שהיו. הערפדים הצעירים של העדה הם נתינים מוחלטים של המתושלחים, ומתייחסים לזקניהם בכבוד כמעט דתי. מספר כנענים מפורסמים: בעל, אשתרת, דגון, הגר, דלילה, נעמה אם עמלק (הושמדה).

תוכניות

העצלות היא למראית עין בלבד. מאחורי הקלעים הכנענים מתכוונים לחזור לכוחם. בטכסים איומים הם מקריבים ערפדים מעדות אחרות, ואף כנענים צעירים, למתושלחים, ממש כבימי קדם. ואלה שותים, משמינים, ומתחזקים. הם שולטים על רוב העולם החרדי בארץ ובעולם ומגדילים את כוחם מדי יום. ההצלחה הרבה של ש"ס היא סימן מובהק להתעוררות מחדש של שאיפות השלטון. הם אפילו יצרו קשרים עם ארגון השבת, מתוך כוונה לנצל אותם ולבגוד בהם כאשר לא יהיה בהם שימוש. כמו כן הם יצרו קשרים עם בני הגארו, על מנת לשלח אותם באויביהם השומרים. לשמחתם של הכנענים, הגארו עוד זוכרים בשנאה את שלטון השומרים בארץ.

עדות אחרות

הכנענים בזים לכל העדות האחרות, אך שנאה מיוחדת יש להם לשומרים שהורידו אותם מגדולתם.

העדה האירופאית – אשכנז )zanekhsA(

רבים מהיושבים בבתי הקפה בלילות תל-אביב הם בעצם ערפדים בני אשכנז. הם נושאי דגל התרבות החילונית הקוסמופוליטית, מהזרוקים של הדרום עד לבורגנים בצפון. רבים מהם חדשים בארץ, ועדיין מדברים בשפות אירופאיות, או לפחות מעדיפים אותם על עברית. הם אוהבים לכייף, וליהנות מהחופש היחסי שיש בארץ לעומת ארצות אחרות בשליטת הקמרילה.

רקע

אלה ערפדים אירופאים, בני כל השבטים, אך בעיקר ונטרו, טרמיר, וברוחה. בכל זאת הם עברו שינויים מסוימים כדי לתאום לסביבה בארץ, וביניהם העלמות כמעט מוחלטת של מלחמת השבטים. ונטרו וברוחה עובדים יחדיו למען האינטרסים של העדה כולה. ערפדים שנכנסו עמוק מדי למלחמות השבטים בעולם מגיעים לפעמים לארץ כדי לחפש מקלט ומעט שקט. זוהי העדה השלטת בארץ, ובני אשכנז מתייחסים לתפקידם ברצינות רבה.

תוכניות

בני אשכנז מעורבים בתרבות החילונית בארץ, ומבצרם הוא תל-אביב. הם אוהבים לטייל בכל עולם, ויש להם קשרים עם קמרילה בכל קצות תבל, אך בעיקר באירופה ואמריקה. למרות הסטטוס קוו, להרבה בני אשכנז קשה להשלים עם המנהגים ה"פרימיטיביים" של שאר העדות, וישנו לחץ מתמיד לסיים את "תקופת המעבר", ולהשריש את כל חוקי הקמרילה. ערפדים חדשים בעדה, שהגיעו לא מזמן משאר העולם, חושדים בהשפעות של ארגון השבת באיזור. כיוון שאין עדויות ברורות, קשה להם לשכנע את הותיקים.

עדות אחרות

מתוקף תפקידם כעדה ניטראלית, בני אשכנז משתדלים להתייחס בשוויון לשאר העדות, אך נראה כי עם הבבלים הם מסתדרים יותר טוב מהאחרים. עובדה זו רק מכעיסה את השומרים יותר.

חוק וסדר

הסנהדרין וחוקי הארץ

החוק העתיק מחלק את הארץ לממלכות, כאשר כל ממלכה מרוכזת בעיר מסוימת, ויכולה לכלול גם ערים נוספות. מרגע שנכנס ערפד לגבולות ממלכה, חלים עליו חוקי הממלכה. יהיו החוקים אשר יהיו, רק למלך מותר לשפוט ולהחליט על עונשים. כל ערפד רשאי לערער על פסיקת המלך מול הסנהדרין. עד לפסיקת הסנהדרין, חובה על המלך להגן על הערפד, למרות שמותר לכלוא אותו ואף לנעוץ יתד בלבו.כל המלכים ביחד מהווים את אסיפת הארץ, הסנהדרין. האסיפה מתכנסת לשפוט ערפדים שביקשו לערער על עונשם. הסנהדרין אינם אוהבים להתכנס לשווא, ולכן אם מתברר שעונשו של הערפד היה צודק, בד"כ יכבידו על עונשו ככל שיוכלו.

הצדק העתיק מעניק תשומת לב לעובדות ונסיבות, אך לכבוד וגיל הערפד יש תפקיד נכבד יותר. באופן כללי ערפד מכובד יותר יכול לבצע שלל עבירות, כל עוד הנפגעים הם ערפדים בעלי כבוד נחות יותר. למלך המבקר בממלכה שכנה מותר, כעיקרון, להפר את כל חוקי הממלכה, שכן כבודו נחשב שווה לזה של השליט. בגלל הכוח העצום שנותן כבוד לערפדים, התפתחו שיטות למדוד אותו ואף להעביר אותו בין ערפדים, כסוג של מטבע. הסנהדרין הם הקובעים את הערך האמיתי של הכבוד של כל ערפד. כל ערפד חייב לפקוח את עיניו למדידת כבודם של ערפדים אחרים, שכן ערפד מכובד ממנו יוכל בקלות לעשות בו כרצונו.

העונשים הם לרוב עונשי מוות, בלהבות או באור השמש. כאשר קיים יסוד לנקמת דם חוקית, אזי יינתן הערפד לידי הנוקם, שישתה את דמו. מלכים מושחתים במיוחד היו מכריזים על כל פשע כעבירה אישית נגדם, ולפיכך היו ראויים לנקמת דם על כל פשע. עונשים קלים יותר הם גירוש לתקופת זמן או לתמיד, מן הממלכה בה בוצעו העבירה, או מכל הארץ. עונש נוסף הוא ביטול כל הכבוד של הערפד. עבור ערפדים עם מעט השפעה, זהו עונש זהה לגירוש או מוות. החוק מאפשר גם ענישה של צאצאי הערפד, שנחשבים לרכושו. ניתן להעניש את הצאצאים במוות, בשתייה (נקמת דם), או בגירוש. עונש הצאצאים לא חייב להיות זהה לזה של יוצרם.

הסטטוס קוו

החוק החדש והחוק הישן מפרשים אחד את השני לפי עולם המושגים הפרטי שלהם. ישנם קונפליקטים רבים, בעיקר במושג הצדק ובמעמד הסנהדרין, שם נקבעו פשרות, שהן זמניות מבחינת שני הצדדים. כמובן שתואר המלך לא קיים יותר. הנסיך הוא מבחינה זו מלך של כל הארץ. למרות שחוקיו הם חוקי הקמרילה, מבחינת הסנהדרין אלו חוקים אישיים, שרירותיים, של המלך על ממלכתו. בימי קדם יכל ערפד לערער על החלטת המלך מול הסנהדרין, אך בימים אלה המצב התהפך. הנסיך נתן גושפנקא לסנהדרין לשפוט את ערפדי הארץ בלבד. כל ערפד הנשפט ע"י הסנהדרין יכול לערער לנסיך. הסנהדרין לא מעונין להביך את עצמו ע"י כך שכל עונש יתבטל ע"י ערעור לנסיך, ולכן מרכך את שפיטתו ואת עונשיו. יחד עם זאת, הנסיך מכיר ביכולת הסנהדרין לאכוף עונשים גם אם הוא יבטל אותם, ולכן נוטה לקבל את שפיטת הסנהדרין. ערפד פיקח יכול לנצל מצב עדין זה להתמקחות, ולבסוף התחמקות מעונש.

הסנהדרין כבר אינו מעניש את צאצאי הערפד הנשפט, אך עדיין מכיר בעונשים כאלו שנינתו בעבר. הסברה היא שרבים מערפדי הארץ הם צאצאים ישירים או עקיפים של ערפדים עתיקים שנגזר עליהם עונש לכל דורותיהם. הוכחות ברורות לכך יביאו לאכיפה ע"י הסנהדרין. נקמת דם היא עדיין עונש קביל, אך זכות הנקמה נלקחה מהסנהדרין, כדי למנוע את השחיתות הרבה שהייתה נהוגה בעבר. בכל זאת, חברי סנהדרין דוחפים לנקמת דם כאשר מקורב אליהם יכול להרוויח את הדם ואת הכבוד.

חוק האזורים המוגנים )muisylE( דווקא התקבל בברכה ע"י ערפדי הארץ. בזמן העתיק, היו המקדשים שדות הקרב העיקריים בין הערפדים, ומבנים נפלאים הוחרבו שוב ושוב ע"י ממלכות יריבות. כיום אסור לשפוך את דמו של ערפד או של אדם במקומות קדושים.

תככים ומזימות

לבנון

אזור זה של העולם עשיר בערפדים שאינם משתייכים לקמרילה או לשבת. האסמיטים הם רחוקים מדי מכדי להשפיע, אך קרובים אלינו הם בני ארם, עדה אשר התקיימה במשך אלפי שנים בבועה עצמאית. מטבעם ארם אינם מחפשים צרות עם קבוצות אחרות, והם אפילו הגיעו להסדר עם מכשפי המזרח, אך על פגיעה קטנה ביותר במה ששייך להם יגיבו בחומרה מעוררת אימה. הם האחראים להכחדה כמעט מוחלטת של העדה האשורית, שהעזה לפלוש לתחומם. לולא התערבות ארם, עם סיוע של מכשפי פרס, ללא ספק הייתה אשור שליטת האזור כיום.

יריבויות פנימיות, וכן התפוררות תרבותית שנובעת משנים של ניתוק, מהוות את המכשול הגדול ביותר של ארם. בושתם גלויה לעיני כל בלבנון, שם ארמים צעירים יצרו אנרכיה מוחלטת, כאנטיתזה לסדר המופתי בסוריה. ערפדים אלה יצרו קשרים טובים עם קבוצת השבת המנסה למצוא דריסת רגל בכיוון ארץ הקודש והערפדים העתיקים שבה. כניסת שנער לאזור יצרה חיכוך מסוכן עם ארם, שרואה בכך פגיעה אישית בריבונותם, למרות שמדובר בסיוע אפשרי לפתרון הבעיה. עדות אחרות מאשימות את שנער בניסיון מכוון לעורר את הדרקון שבצפון, כדי שיפעל לטיהור הארץ מהעדות האחרות. האמת הסבירה יותר היא שעילם טמנו לשנער ולשאר העדות בארץ מלכודת, בשיתוף עם גורמים ארמים המעונינים בעימות.

פלשתין

זוהי ההצלחה הגדולה של עדת בבל, שמהווה יריקה בעיני המתושלחים מן העדות האחרות, אשר רגילים לריבונות מוחלטת על שטחם. אך להצלחה יש מחיר: הקמרילה, שבזכות פעילותה הוקם המעוז הזה, מעונינת להביא נסיך נוסף, איש קמרילה, כדי לפקוח עין על זקני ארץ הקודש. בנדיקט סיימון רואה בכך סכנה אישית לכיסאו, אך גם לנתיניו. בינתיים הוא מצליח למנוע הבאת נסיך נוסף לאזור. הפעילות אינה של זקני בבל, אלא של צעיריה, שמעונינים להביע את חותמם על הארץ. אלא אכפו את סמכות הנסיך ופנו ישירות לקמרילה. הזקנים, אשר היו מאז ומעולם בידידות עם הנסיכים של ישראל, הביעו חרטה בפני הנסיך. למזלם של צעירים אלה, שאר העדות מתייחסות בזלזול לכל "הפרשה", ומצפים, כרגיל, שעניינים יחזרו למסלולם.

מתחת לפני השטח מסתתרים מניעים עתיקים יותר. מעבר לקו הירוק ישנם מספר מעוזים סודיים של שנער. מקדשים אלא הקדימו אפילו את מגידו, וקיימים בקרב הכנענים רק כאגדות. שנער מצאו אותם בטעות זמן כיבוש הארץ. ערפד השוהה במקומות אלה יכול, אם יתאמץ, להגיע למצב קרוב מאד לגולקונדה. מצב זה מטהר ומרפא הרבה סוגים של תחלואים בקרב ערפדים, ויכול לסייע במסע אל גולקונדה אמיתית.

עליית אתיופיה

האגדה על כך שבאתיופיה מוחבא ארון הקודש קשורה לאגדה נוספת המסתובבת בין ערפדי הארץ, לפיה בארון נמצא עפרם של שלושת ערפדיהדור השני. שנער השקיעו מאמצים רבים כדי להביא המוני עולים אתיופים לארץ, ובקרב העדות האחרות ישנן חשדות לכך שהם מנסים להשיג שוב את ארון הקודש, אותו הם החביאו באתיופיה בימי קדם. ההשלכות של שימוש בעפר זה, אם הוא קיים, הן ללא ספק הרות אסון.

עד עתה לא התגלו ערפדים בקרב העולים. עילם הקדימו את שאר העדות במציאת ערפדים אלא, ודאגה לכשף ולכבול אותם למטרותיהם הנסתרות. האם הם רוצים את עפר ילדי קין לעצמם?

העלייה מרוסיה

פעולה משותפת של אשכנז, שנער והקמרילה כדי לפתור את מצוקת ערפדי הקמרילה ברוסיה מול דברים שיפחידו אפילו ערפדים. התקווה של אשכנז הייתה לגדילה במספרם, וגם שנער קיוו לפגוש בידידים ותיקים, אך רוב הערפדים העדיפו לוותר על המקנה שלהם ולהגר לארצות בשליטה מוחלטת יותר של הקמרילה. אלה שבחרו להישאר "זכו" להתייחסות משפילה, ובכבוד מינימלי, כאילו רק עתה נוצרו.

גיוס בני ישיבות

בני הישיבות הן המקור העיקרי לדם טרי בקרב הכנענים. הדם זמין, ובכמויות גדולות, כפי שהזקנים אוהבים. גיוס בני ישיבות לצבא יביא כבוד רב לשנער, ופגיעה ברורה באוטונומיה המוחלות של מגידו על עולמם.

"מזרח תיכון חדש"

המונח מעורר צחוק בקרב כל ערפד שהיה מספיק זמן באזור. היריבויות הן כל כך עתיקות ומושרשות, שאין שום סיכוי לשלום, אלא אם כן יחוסלו כל הערפדים הזקנים. ואכן, זוהי בדיוק המטרה. לכאורה זהו ניסיון נוסף של הקמרילה לכפות את עצמה על ערפדי הארץ, אך האמת היא שזוהי יוזמה של בנדיקט סיימון, שבמשך שנים מבקר באירופה ובזהירות רבה דוחף לקראת טיהור הארץ מן הדינוזאורים. הוא אינו ממהר, שכן אם תתגלה מזימתו, הוא יחוסל. הנסיך מאמין שאין דרך אחרת לפתור את בעיות הארץ. ערפדים אלה הם ידידיו, ולמרות שהוא יצטער על חיסולם, הוא יתגבר על האובדן. מבחינתו, הקמת נסיכות נוספת בפלשתין תפגע בתכנית, כי היא תפגע במעמדו, ולפיכך תחזק את הסנהדרין. דרך עקיפה זו עדיפה בעיניו.

מצרים

מצרים הנה בשליטת הגארו. אין בה הרבה ערפדים יחסית לאוכלוסייה מסיבה זו, וכן היא מנותקת ברובה מהסיפור הישראלי. אותם ערפדים שהגארו לא חיסלו הם קבוצה של אינקונו )unnocnI( אשר הגיעו לגולקונדה, ומסייעים לגארו במשימותיהם. הם ניסו להתקרב לערפדי הארץ, מתוך רצון לבגוד בהם בעתיד, ולאפשר את כניסת הגארו לארץ הקודש, אך תגליות בדבר העוצמה הרבה הטמונה בערפדי ישראל העלו חששות. הם החליטו לסייע לגארו בדרכים פחות מסוכנות עבורם באופן אישי.

הידיים של אנקי

בימיו של סרגון, מלך אכד, קבוצה של ערפדים מעילם פלשו לארמון, חיסלו את משמר המלך, וחטפו את גופתו הישנה של ערפד עתיק וחזק במיוחד. היה זה אנקי, בן הדור השלישי, שכביכול שתה את דמו של אחד מבני הדור השני. הכוחות העצומים של הערפד, או האל, התרכזו בידיו. העילמים לא הצליחו להשמיד את אנקי, אך זו לא היתה מטרתם. הם ניתקו את הידיים שלו ושימרו אותם עם כשפים. חקירת הידיים של אנקי היא הבסיס לרוב התגליות של הפרסים בכישוף. הקשר בין העדה והידיים התחזק והתעצם עם השנים. כיום הידיים מקושרים לאינטרנט וניתנים לגישה מכל מקום בעולם. באותה מידה, אוספים הידיים עוד ועוד מידע.

החוג המצומצם של הפרסים שיודעים על קיום הידיים מתחיל לחשוש שהידיים הן בעצם אלה שמשתמשות בהם, ושהמתושלח אנקי מנצל את כל העדה למטרותיו הפרטיות. הסיפור מסתבך, כי בזמן הפלישה לארמון של סרגון השמידו הפרסים את יד ימינו של המלך, ערפד הגון ואהוד, ממייסדיו של עדת בבל. הפשע העתיק עדיין לא נסלח ע"י זקני בבל.

דמויות לדוגמא

עילם – מרדכי שיטרית )מורדוך(

מורדוך הנו פרצוף מוכר במקומות רבים בארץ וברבדים רבים של האוכלוסייה. היפי מזדקן, עם קוקו מאפיר, מצח גבוה, כרס לא מבוטלת (גם אחרי מותו). בדרך כלל הוא מגיע רכוב על ה"הארלי" הענקי שלו, לבוש בסנדלים ובמכנסי ברמודה, מעשן סיגר גדול ויקר. מלבד המראה המוזנח שלו, באמת הכל אצלו גדול ויקר. אחד מאנשי העסקים העשירים יותר בארץ, יש לו מניות בעשרות חברות היי-טק מצליחות, שתי יאכטות, מטוס פרטי, וצבא קטן ומיומן של "מאבטחים", יוצאי יחידות מובחרות של צה"ל. כל ה"היי-סוסייטי" בישראל מכירה אותו היטב, והוא רכש לעצמו הרבה מאד חברים שם, ומעט מאד אויבים, שמכבדים אותו ומקנאים בו.

הוא נשוי לסיגלית, אישה יפהפייה ואינטיליגנטית אשר אחראית על מרבית העבודה השחורה שיש לעשות במשך היום. יש לו אפילו שתי בנות יפהפיות, להשלמת התמונה, והן מאד נאמנות לו למרות שהוא לא אביהן האמיתי. מורדוך מסתובב הרבה גם בחברות העניות יותר, ומוכר היטב לדייגים ביפו ובכינרת, לבעלי מסעדות עממיות, ולמוכרים בשווקים. הוא תמיד צבעוני, מקסים, ידידותי, ונדיב.

הדמות הציבורית שלו לא דומה כלל למורדוך האמיתי. מדובר בערפד נהנתן, המרוכז לחלוטין בעצמו ובהנאות המושחתות שלו. אין לו חבר אחד, לא בין בני עדתו, ובוודאי שלא בין בני-האדם. הוא יבגוד בכל אחד כדי להשיג נערה צעירה ויפה בה הוא חושק, או בית-תוכנה נוספת. עם השנים הוא נהיה יותר ויותר קפדן בדרישות שלו, ופחות מרוצה ממה שהוא משיג. ניתן לנצל אותו היטב עם מציגים מול עיניו דבר אותו לא השיג קודם לכן, אך יש להיזהר לא להירמס על-ידיו כשהוא לוקח את מה שהוא רוצה. אין לו טיפת כבוד, ויש לו מעט מאד מעצורים.

בחייו היה כהן לאל הבבלי מרדכ, בתקופה מנוונת של עושר מופלג, וחי חיים מפוארים מכל מלך בן תקופתו. בשלהי חייו הספיק לראות את העיר נבזזת ע"י הצבא הפרסי החזק, ואת המקדש מחולל וחרב. ערפד פרסי, שארגן את הביזה של העיר כדי להשיג חפצי עצמה בבליים, שהיו חבויים במקדשים, החליט להפוך אותו לערפד מתוך סקרנות. הכהן עבר את השינוי בהצלחה, ולקח לעצמו את שם האל המזויף אותו הוא שרת בחייו, והחל ליהנות מכל טוב הארץ. במאות הראשונות לחייו החדשים הקדיש מעט מאד ללימוד כישוף ולהעצמת כוחו, ועסק יותר באיסוף אוצרות, תכשיטים ונשים. בהגיעו לארץ המשיך בפעילות בה תמיד היה טוב, בהשגת הון עבור פעילויות העדה. הוא ערפד זקן, אך חלש יחסית לבני גילו, ואלה שולטים בו ומנצלים את הכסף, וכן את הקשר שלו לעולם בני-האדם, הזר להם כל-כך. מורדוך לא אוהב את הניצול הזה, אך לא עושה שום צעד רציני כדי לקבל עמדת כוח. עם ינסה, יגלה שלא תמיד מקבלים את מה שרוצים. כמו שאר עילם, הוא מנסה להימנע מחברת ערפדים אחרים, ובעיקר של בני עדתו. הוא מעדיף להימצא במצב עליון, לא בין אלו השווים לו, ולכן משתעשע בין בני-אדם.

בבל – סימה הגדולה

מי שלא שמע את הצחוק המתגלגל של סימה הגדולה, לא שמע צחוק אמיתי בחייו. אישה גדולה מן החיים, וגדולה מהמוות. היא עוזרת הבית המושלמת. צנועה, עובדת קשה, ואהובה על הילדים. אז היא מזייפת כמה שירים ישנים בזמן שהיא עובדת, מה קרה? נראה שכל מטרתה הוא עשיית סדר וניקיון בעולם, לאט ובשלבים. היא ניקתה בשביל העותומאנים, היא ניקתה בשביל הבריטים, והיא מנקה עכשיו בשביל היהודים, ואפילו מתחפשת לאחת מהן. ואם היא שותה קצת מהלקוחות של, זה כל-כך נורא? הם מקבלים את הבית נקי ומצוחצח ואין להם תלונות. הוא נולדה לשבט בדואי, ונהפכה לערפד ע"י אחד מאחרוני הערפדים הנבטים. זה נלכד ע"י אלמוני ונקשר לעץ עם יתד בלבו, עד לזריחה. אבל סימה סולחת. ואולי רק בגלל שהיא לא יודעת את זהות הרוצח.

גם בין הערפדים היא מסתדרת יפה. חוש הצדק המפותח שלה מוכר היטב, והיא מוזמנת רבות לשפוט במקרים בו דרוש מישהו אובייקטיבי. היא לא שומרת טינה לשום עדה, ולכן גם בני עדות אחרות פונים אליה. אך אסור לטעות ולהתייחס אליה בתור דודה טובה ובלתי מזיקה. סימה מסתובבת כבר לא מעט שנים בארץ ויש לה חכמת חיים רבה, ואפילו ציניות. בשנים האחרונות עלה בה צורך אימהי חזק ליצור ערפד. בימים הטובים היא הייתה יכולה לעשות זאת בחופשיות, אך עם החוקים הזרים החדשים היא צריכה את רשות הנסיך, וזה מתעכב לתת לה תשובה חיובית, מסיבות פוליטיות כלשהן. סימה צוברת לא מעט מרירות בגלל עניין זה, ואם תנצל את השפעתה לרעה יהיו לכך השלכות רציניות.

לסימה יש צד אפל נוסף, וזהו הרעב האדיר שלה לדם. היא זקוקה לפי שלושה יותר דם מאשר ערפדים אחרים. היא נמצאת תמיד בציד, ותמיד חושבת על דם. כמובן, היא נכנסת למצבי טירוף לעיתים קרובות.

מגידו – יפעת גולדצמן

נערה דתייה, גבוהה וצנומה. לא יפה, לא נראית מעניינת במיוחד. סתם אחת. מי היה מאמין שיפעת הקטנה והעכברית, אשר לא התבלטה מעולם בשוםדבר, תהפוך את עורה, ותהפוך את היוצרות? לפני חמש שנים קיבלה מתנה נדירה ממקור מפתיע, כאשר נשארה לבדה בכיתה בבית-הספר הדתי לבנות בו היא למדה, וגילתה שהיא יכולה להתבלט בכל דבר העולה על רוחה. בגסות, בשימוש בלתי-מרוסן בכוחותיה, היא מתענגת בהתעללות אכזרית בחפים מפשע. הרי היא הייתה חפה מפשע, ובכל זאת התאכזרו אליה, אז עכשיו תורה להתנקם.

היא לא מבריקה במיוחד, אך היא חזקה מאד לגילה הצעיר, בעיקר בגלל הדם העתיק והמגוון הזורם בה, אך גם בגלל האומץ ונחישות המוחלטת בה היא מתקיפה את כל מטרותיה. יש בה ערמומיות חייתית המגינה עליה מרוב ניסיונות הדיפלומטיה מצד ערפדים חזקים יותר. ליוצרת שלה יש כנראה תוכניות מיוחדות עבורה, אך מלבד הדרכה בסיסית על עולם הערפדים, היא לא קירבה אותה לתוכניותיה, ובעצם ניתקה מגע אתה. יפעת חופשייה לעשות ככל העולה על רוחה, והיא מנצלת את החופש (הזמני, כנראה) היטב. כיום היא עוברת מבית-ספר לבית-ספר, חודרת בברוטליות לחיי החברה, ורומסת. היא לא עוזבת עד שהיא מצליחה לגרום לכולם לפחד ממנה ולקנא בה, כולל המורים. עד עכשיו ביצעה כל זאת בהצלחה בבתי-ספר לבנות. היא מנסה לחדור לבתי-ספר מעורבים, אך מגלה פחות הצלחה בהפחדת הבנים, בעיקר בגלל החינוך הקפדני שקיבלה בדבר המין השני. אפילו כישלונות קטנים מתסכלים אותה, וכשהם נגרמים בגלל חולשות שלה, הם מוציאים אותה מכלל שליטה, וגורמים לה לעשות פעולות דרסטיות.

ערפדים צעירים אחרים לא מחבבים אותה במיוחד, אך היא נשרכת אחרי כולם, כולה חנופות. הפראיות שלה נובעת מאי-קיום דמות דומיננטית כלשהי בחייה ממנה יכלה להתחנך, וכעת, כאשר נפשה שוחררה, היא מחפשת דמות כזאת באובססיביות. המעבר בין התחנחנות ותקיפה אצלה הוא חד וקיצוני, וקשה לה מאד למצוא סימפאטיה. יש בה גם חוסר אמון מוחלט בכל דמות שנראית לה "מבוגרת", למרות שכללים אלה נשברים בחברת הערפדים. הכנענים צעירים מסוימים מתעניינים מאד במידת החופש שלה. האם היא הצליחה לחסל את המתושלח שלה?

אשכנז – סלבדור דה-דומינגו

גבר צעיר, יפה תואר, בעל חזות ספרדית. סלבדור משכיל מאד, ותמיד שמח לשוחח בעניני היסטוריה, דת, ובעיקר על האיסלאם. ניתן למצוא אותו בכל האוניברסיטות בארץ, שם הוא מוכר בתור פרופסור למזרחנות. סלבדור הוא לסומברה אנטיטריבו. כמעט כל שבט הלסומברה שייך היום, ושולט, בארגון השבת, אך לסלבדור סדר יום משלו. היה זה בספרד, ארץ מולדתו, כאשר פגש לראשונה באיסלאם. הוא היה ערפד צעיר, אך כבר אז ראה מעבר למסך השקרים שהנצרות והפיאודליזם הטילו על העולם. בתקופה זו הלסומברה היו מעורבים מאד בשליטה על הכנסייה ועל הפוליטיקה, ואלה נראו תפלים וריקניים לעיניו. המוסלמים אותם פגש היו נאורים הרבה יותר, בעלי כבוד, תרבות מפוארת, ודת אשר שייכת לכל אדם, לא רק למי שחזק יותר. הוא הוקסם, וגלה ברצון מארצו המאוסה. סלבדור גילה מהר מאד שהאסמיטים הרצחניים נמצאים בכל פינה באזור זה של העולם, ולכן היה צריך לשמור על פרופיל נמוך, ולנדוד.

נדודיו הביאו אותו לארץ הקודש, שם מצא מאזן כוחות אליו יכל להחליק בבטחה, לא מעט בזכות כישורי הדיפלומטיה המתוחכמים אותם למד בספרד. הוא ניצל יפה את מעמדו כערפד "ללא עדה" כדי להיות שימושי למספר ערפדים חזקים מעדות שונות, וכך לזכות בהגנתם. עד היום חייבים לו ערפדים רבים טובות, והוא לא שוכח להם זאת. כאשר ערפדים אירופאים רבים החלו להגיע לארץ, היה סלבדור כבר בן-בית. הוא פרש את חסותו על ערפדים אלה, וסיפק להם הגנה, בתמורה להתחייבויות רבות. ערפדים אלה, המהווים חלק ניכר מן העדה, יודעים כיום שללא הגנתו של סלבדור היו הופכים מהר מאד לארוחה עבור הכנענים. עצם קיום העדה כיום הוא לא מעט לזכותו. הוא יודע זאת, וגובה את המחיר כשצריך.

זהו ערפד שמרוצה מחייו, והיה שמח להמשיך במחקריו האקדמיים ללא הפרעות. הוא משתמש בתככנות לא מעטה כדי להבטיח שיוכל לחיות עוד שנים רבות. עד עתה הצליח בכך מאד, וערפדים רבים חייבים לו טובות, אך בכך נעוצה גם סכנה. אלה החייבים לו עלולים להתאחד ולחסל אותו, כדי למנוע גביית חובות, ולכן הוא מסכסך בעדינות בין אלו. זהו משחק פוליטי רגיש היאה ללסומברה אמיתי. הוא עדיין מלא חיים והרפתקנות יחסית לגילו, ולכן אהוד ע"י צעירים בעדה, וגם מחוץ לה. יש הרואים בו תחליף טוב יותר לסיימון. מבחינתו, הוא היה מקבל את הנסיכות, או מנסה להשיג אותה, אם היה בכך כדי להבטיח את מעמדו. כרגע התפקיד נראה לו מסוכן מדי.

סלבדור היה חייל, ועדיין בקיא בשימוש בכלי נשק עתיקים. סיימון מנסה לעודד אותו לאימונים משותפים, אך סלבדור נענה רק לעיתים רחוקות. הוא מעדיף את האקדמיה.