אנשים נולדים, חיים את חייהם ומתים – חלק בשיבה טובה, חלקם בגיל צעיר. אין פה שום דבר חדש, ואין פה שום סיבה להתרגש. זה מה שהאנשים הרגילים חושבים.

 

אבל המעגל לא מושלם. מדי פעם, יש אנשים שמתים בצורה יוצאת דופן – לרוב אלימה במיוחד – ומהירה, והנשמה שלהם לא מספיקה לעזוב את העולם החומרי הזה. לנשמות האלו, שנשארו פה בלי גוף, אנחנו קוראים רוחות רפאים. כך יודעים האנשים שמאמינים ברוחות – בין אם הם רק קראו וחקרו את הנושא, ובין אם הם "זכו" בחוויה של מפגש עם רוח רפאים אמיתית.

 

מעטים מאוד הם האנשים שיודעים שהאמת לא נעצרת כאן. החוקרים התאולוגיים מתווכחים ביניהם מה המשמעות של העובדה שהאל ברא את האדם בצלמו, כשהמשמעות מאוד פשוטה: העובדה שהאדם נברא בצלם האל בעצם נותנת לאדם את היכולת לברוא עוד דברים בצלמו, או במילים פשוטות: לתת לדברים שהוא בורא נשמה. רוב הדברים שהאדם בורא הם קטנים, קצרי חיים וסבילים מכדי להבין ולהשתמש בנשמה שלהם, ובהתאם, הרוחות שהם משאירים אם הם נהרסים בצורה יוצאת דופן יהיו קטנות ולא מאוד פעילות. אבל כשמשהו גדול, שוקק חיים ועצמאי מת בצורה יוצאת דופן – הוא משאיר אחריו רוח שיכולה להגיע לשיאים שלא יאמנו.

 

ערים הן היצירה האנושית הגדולה, הפעילה והמורכבת ביותר, מכל היצירות האנושיות. יותר מזה, ערים הן גדולות מהתפיסה האנושית – מכיוון שמאוד קשה לראות אותן, האדם הממוצע לא באמת מבין מה זו עיר ושהיא קיימת – הוא מודע לרחובות שבהם הוא הולך, לבניינים שאליהם הוא נכנס ולתנועה שמסביבו, אבל לא למכלול השלם שנקרא עיר. בהתאם, ערים הן דבר מאוד עצמאי ובלא מעט מקרים, ההבדל בין הערים לאנשים שעומדים בראשן דק מאוד ולא לחלוטין ברור מי מוביל את מי.

 

זה מצבן של ערים חיות. אבל מדי פעם, ערים גם מתות. האנשים שחיים בהן עוזבים אותן, הן מתרוקנות וכמו בעל חיים שמאבד את כוח החיים שלו, הן מתות. לרוב זה תהליך איטי ומתמשך, שנובע מגורמים חיצוניים כמו כלכלה, תנאי מחייה ומזג האוויר המשתנה. אבל לפעמים זה לא קורה בכזו צורה איטית. לפעמים ערים מתות בזמן קצר – יום, שבוע או חודש – אולי לבני אדם זה זמן ממושך, אבל ליצור בסדר הגודל של עיר זה רגע חולף. ערים שכאלו, שמתות בצורה מהירה וטראומטית, עלולות להשאיר אחריהן את נשמותיהן.

 

מה זו בעצם רוח רפאים של עיר?

רוחות רפאים של ערים הן לא ערי רפאים – ערי הרפאים הן ערים נטושות, בניינים ריקים וחסרי נשמה –למעשה, גופות של ערים. רוחות הרפאים הן התמצית של העיר – הן לאו דווקא קיימות בגודל או בצורה של העיר, אבל הן שומרות על תמצית החיים של העיר, על מה שעשה את העיר למיוחדת… וגם לוקחות עימן משהו מהדרך שבה העיר מתה.

 

זה הסבר אחד. יש הסברים אחרים, רבים. יש כאלו שאומרים שזה מפני שהערים חיות רק בזכרונותינו, אבל זה לא מסביר את הידע שלהן. יש כאלו שאומרים שאלו לא הערים עצמן, אלא התגלמות הרוחות של כל האנשים שאיבדו את זהותם העצמית ונהפכו ללא יותר מחלק במכלול של הכרך הגדול.

 

לא משנה מה ההסבר, לכל הרוחות האלו יש מספר תכונות בסיסיות:

 

דבר ראשון, אין לרוח רפאים של עיר צורת בסיס. הרוח יכולה להיות בצורה (כולל או לא כולל הגודל והמורכבות) של עיר אמיתית, אבל מהר מאוד הרוחות נוטות להבין את מה שהן לא הבינו כשהן היו בחיים, מפני שאז לא היה להן צורך בזה – שקשה ליצור קשר עם יצורים קטנים מהן בצורה הזו. הערים יכולות להופיע בכל דרך שהן רוצות – מכתובות גראפיטי ועד דמות אדם. סביר להניח שהערים הן היצור היחיד שמגלה שתקשורת עם אחרים נעשית הרבה יותר קלה אחרי המוות.

 

דבר שני, ערים הן דבר אינטליגנטי להחריד. אם כשהן היו בחיים הן היו מסוגלות להבחין בדברים שקרו בתוכן, הן מגלות שאחרי המוות, הן פתאום מסוגלות להתרכז בפרטים יחידים ולא רק במכלול. אמנם העיר לא זוכרת כל מוישה זוכמיר שגר בתוכה, אבל היא בהחלט תזכור אירועים גדולים ומשמעותיים. בהתאם, רוב הערים מכירות לא מעט טקסים עוצמתיים, תורות מדעיות מעורפלות והרבה היסטוריה. בנוסף לכך, יש להן גישה להרבה עוצמה מיסטית, עוצמה שנובעת מהפרסום שלהן. העוצמה הזו היא מה שמקיים אותן, אך היא גם יכולה לשמש כדלק-קסמים.

 

את רוחות הרפאים של הערים אפשר למצוא משוטטות במקום שבו הן היו כאשר הן היו חיות. חלק מהערים מסוגלות לעזוב את מקום הריסתן, אך הן נחלשות ומאבדות את כוחן – הן בעצם נאלצות להתקיים על בסיס ההכרה בהן רק באותו האיזור, בניגוד לגישה להכרה של כל העולם שהן מקבלות כאשר הן במקומן. הן במיוחד יימשכו למוזיאונים ושאר מקומות שיעסקו בהיסטוריה בכלל, בהן בפרט ובדברים שקשורים לדרך מותן ביתר פירוט.

 

ערים מתות לא חייבות להשאר בתוך ערים חיות. אמנם הן יציר אדם, אבל יש ערים שנמאס להן מחיי האנושות ויצאו לחיות בטבע. יש גם כאלו, כמו העיר של מאצ'ו פיצ'ו, שחיי הטבע נגזרו עליהן שלא מרצונן.

 

החולשה היחידה של הערים המתות היא השכחה. הן לא מסוגלות לחיות בעולם ששכח אותן, ומהרגע שאף אחד לא יידע עליהן, הן לא יתקיימו עוד, לעולם. אולי מעולם לא היו.

 

ערים לדוגמה

פומפיי, אחת מהערים המתות הותיקות ביותר, שנקברה מתחת לאפר מההתפרצות של הר הגעש ווזוביוס, היא רוח קלאסית – אמנותית ומתורבתת, דוברת לטינית שוטפת ומסוגלת לצטט את כל המשוררים הרומאים, אך מאובנת ומכוסה באפר. בנוסף לכך, היא מרגישה נבגדת – כל תושביה שלא מתו ברחו ממנה ומעולם לא חזרו. לאחר שהיא בילתה את המאה החמישית בתרומתה להרס האימפריה הרומית (לביזנטיום היא מעולם לא הגיעה – היא תמיד טוענת שביזנטיום אוריינטלית מדיי לטעמה.) ומימי הביניים בפגיעה בכל אימפריה חיצונית שהתיימרה לשלוט ברומא, בימינו היא התיישבה בכפר דייגים סמוך למקום קבורתה והיא מבלה את ימיה בשוטטות עצלה והובלת תיירים אקראיים בסיור חי בצורה יוצאת דופן. עקרונית, היא מאוד מרוצה מהעולם המודרני – כל מי שרוצה לבקר בה יכול, והרשת מספקת לה אמצעי לבחון את התחביב המשני שלה: תוכנית לסתום את כל הרי הגעש ברחבי העולם.

 

דרזדן, שהוחרבה בהפצצות חוזרות ונשנות של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, היא רוח מתועשת, מלוכלכת בפיח ומלאה ברעש בתי המלאכה – אך היא נוטה להתקפי אלימות ומפחדת ממטוסים. בנוסף לכך, היא סובלת מאוד מהעובדה שהעיר החומרית דרזדן הוקמה מחדש – למות זה דבר נסבל בהשוואה לכך שאחרי המוות צריך לראות את הגוף שלך חוזר לחיים בלעדיך.

 

ניו אורלינס מתה לא מזמן והיא עכשיו מנסה לגבש את עצמה – או לשכך את כאב המוות בדרכים שהיא מכירה: אלכוהול ומסיבות מארדי-גרא. אפשר לזהות אותה בקלות – אם אתם רואים עני מרופט, עטור בשרשראות חרוזים זולים שמתכווץ בפחד בכל פעם שהרוח נושבת בקול ושותה וויסקי זול מתוך מסכת עיסת-נייר ענקית, כנראה שזו היא.

 

לפני כשלוש-מאות שנה, דאנוויץ' שקעה בים. פעם עיר נמל, היום הבתים האחרונים שנשארו, על הצוקים שמשקיפים על הים, הם אלו שפעם היו יותר ממייל בתוך היבשה. דאנוויץ' גופא, עיר הנמל המשגשגת עם שמונת הכנסיות שלה, נמצאת היום מתחת לגלים – אבל גם שם, היא עדיין קיימת. שם, מתחת למים של קו החוף ההולך ונשחק של סופולק באנגליה, העיר דאנוויץ' מסרבת למות. היא מחנכת את הדגים שגרים בין בתיה עטויי האצות, עוזרת להם להתפתח ומחדירה בהם מרוחה – הכל, בשביל שהיא תרגיש שעדיין גרים בה. הכל בשביל האשליה שהיא עדיין חיה.

 

ווסטמינסטר מתה את אחת המיתות הנוראיות ביותר שעיר יכולה לסבול – היא נבלעה על ידי עיר אחרת, לונדון. היא עזבה לעד את רחובותיה לאחר שהיא נשבעה שהיא לא תשקוט עד שהיא תהרוג את לונדון, כנקמה. לאורך כל ההיסטוריה היא עמדה מאחורי עשרות מזימות לפלוש ולהרוס את לונדון, והיא אפילו ביצעה עיסקה עם הנאצים, שבעקבותיה הקרב האווירי על בריטניה התרכז סביב הפצצת לונדון. מתוסכלת מחוסר הצלחתה, היא בימים אלו התדרדרה עד יצירת ברית עם אויבי תרבותה – היא מנסה לגרום לאל-קעידה לבצע יותר פיגועים באיזור לונדון, בתמורה לסודות שהיא יודעת. אך, שלא במודע, היא יצרה לעצמה את אויבה הגדול ביותר: לונדון שנהרסה בבליץ קמה מהמתים, ועתה היא רודפת אחריה ברחבי העולם, גם בחיפוש אחר נקמה.

 

ברחבי ירושלים מסתובבות כמה ירושלים מתות – כמעט בכל פעם שהעיר נכבשה ועברה שינוי תרבותי נוצרה עוד רוח. זו אחת מהסיבות לגיוון הרב באוכלוסייתה – גיוון לא בריא, מפני שכפי שניסח זאת אחד מחוקרי הערים, זהו פיצול האישיות הגדול ביותר בעולם. אך נראה שהמצב ייפתר, ולא לטובה, מפני שבישראל מסתובבים ציידי ערים – אנשים שצדים את רוחות הערים ומשתמשים בהן בשביל לזקק מהן עוצמה מיסטית, בהתאם לסמליות שלהן. אותם האנשים מנסים להשתמש בסמליות של ירושלים כמרכז העולם ועיר מריבה בשביל לעצב את המשך מלחמת התרבויות של ימינו… וחלקם רוצים להרוג את ירושלים באותה הדרך שהם כבר הרגו את גמלא, מצדה, חברון ודומותיהן, כדי להסיר את ההתנגדות הסמלית האחרונה לתהליך הפינוי.

 

לשחק ערים

אלא אם המנחה מעוניין להציב מגבלות מיוחדות או לדלל את העוצמה שלהן, אפשר לשחק ערים מתות כדמויות שחקן רק במערכות ברמות עוצמה גבוהות מאוד, כגון נוביליס. סביר שמשחק שיעסוק בערים מתות כדמוית יסבוב עניין היסטורי כלשהו שלכל הערים המדוברות יש נגיעה בו.

 

השחקנים צריכים לזכור שערים מתות לא חיות על פי כללי החברה הנוכחיים, וסביר להניח שהמנהגים שלהם יראו כמאוד מיושנים לאנשי ההווה.

 

הערים המתות חיות תחת קונפליקט תמידי – הן כמהות לעבר, אך הן מודעות לעובדה שהן לא יכולו לחזור אליו. הן רוצות לחזור למצבן הראשוני, אך הכלים היחידים שלהן לכך הם הכלים שהתאפשרו להם רק אחרי מותן. חזרה לחיים, אם זה אפשרי בכלל, תהיה שוות ערך לכריתת אונה מבחינת המודעות שלהן. העבר שלהן הוא הדבר היחיד שמחזיק אותן חיות, אך מטרתן הוא להפוך את העבר חזרה להווה ולעתיד.

 

ערים כנאפסיות

ערים מתות הן בסיס מצויין לנאפס במערכה שעוסקת במיסתורין ובעל-טבעי. הן יודעות הרבה מאוד, כמעט יותר מכל בן-אדם חי או מת, בעלות רצונות תמוהים ("אני אספר לך איך מבצעים את הטקס הזה אם תדאג שהחרב הצלבנית תעלם מהמוזיאון ובמקומה תופיע חרבו של סאלח-א-דין") ומיסתוריות להחריד ("מה זאת אומרת מי אני? אני ירושלים. מה, אתה לא מאמין?") הן חיות בצללי המציאות, נעות בין ובתוך הערים החיות בחשאיות שאפשרית רק למי שלא באמת נמצא שם ובעלות תובנות נדירות להתנהגות של בני אדם כמכלול חברתי, הן תמיד יפתיעו את הדמויות.

 

מצד שני, תמיד כיף לשחק דמות שהיא כמעט כולה דחף נוסטלגי, לא?