אבדה ראשונה עמית ורטהימר

שלום לכולם וברוכים הבאים למדור חדש. אחרי קצת יותר משנתיים של עריכה לשונית בגרגויל, אני מחליף את כיסא הצנזור בכיסא הכותב. את רוב הכיסא, בכל אופן.

אני קורא למדור הזה בשם (תרועת חצוצרות מנומסת): "הטיזר האבוד". מטרת המדור פשוטה: כמעט לכל מנחה יש קדימון שהוא זנח אי-מתי, או רעיון למשחק שהוא רצה להריץ, אבל לעולם לא יכתוב. היות ורעיונות מוצלחים אינם באים בקלות, חבל שירדו לטמיון סתם כך. בכל טור יבוא לקט של קדימונים, בתקווה – עם קשר כלשהו ביניהם, ועם שאלה כלשהי לשיפוט הקוראים.

עכשיו, כשכולנו מכירים את המדור ויודעים מה אני מנסה לעשות בו, הבה נתחיל.

כיריית פתיחה, בוכה הקדימון על אורכו. אורך הקדימון, כידוע לכל מי שהציב רגלו באתר של כנס זה או אחר, הוא גורם מכריע בשאלה "האם יש לי, השחקן, כוח לקרוא את הטיזר, או שאני פשוט אלך למשחק של גורודין?" קדימון ארוך עשוי לשעמם את הקורא. על קדימון קצר אפשר פשוט לדלג בטעות. או אולי הוא לא מספיק מושך? באשר לדרך הביניים… יש הגורסים שקדימון באורך ממוצע הוא… איך לומר זאת? ממוצע.

כדי למצוא את התשובה לשאלה זו לפניכם שלושה קדימונים, כל אחד שונה מרעהו.

הקדימון הארוך:
משחק ללא שם \ דימה ונגר

ברוכים הבאים ללונדון, לבה הפועם של האימפריה הבריטית. המעוז האחרון של תרבותיות אל מול עולם של ברברים צמאי דם. נא להכיר את מי שדואג שכך זה יישאר. קבוצת עלית של בלשים בשירות הוד מעלתה, המלכה ויקטוריה, שדואגים לכל אותם דברים שחייבים להישאר מתחת לפני השטח. הדברים שהג'נטלמנים של לונדון לא שומעים עליהם, הדברים שאסור שהליידי ישמעו עליהם. הדברים האפלים שמתחבאים במעמקיה האורבניים של ענקית האבן והפלדה, מחכים להזדמנות שלהם להפוך את הסדר על פיו. מאיימים להשמיד את המצודה האחרונה שעוד זוהרת באור יקרות אל מול העלטה של אירופה מלאת השנאה, אל מול האפלה של אפריקה השחורה, אל מול הבורות של מלוכסני העיניים מאסיה, אל מול הפראים הגרים באמריקה.

יורשיו של המפקח ג. לסטרד הם זן חדש של אנגלים, שעומדים מול סוג חדש של פשע, מול רמה חדשה של זוועות. הנימוסים הג'נטלמניים הוחלפו בגסות רוח ישירה אך יעילה. האזיקים כמעט וננטשו לטובת האקדח הטעון תמידית. הטבק מהמקטרת של לסטרד פינה את מקומו לדרקון המכונף של האופיום. בעידן שבו לג'ק המרטש לא חסרים חקיינים או כאלה המנסים להתעלות עליו, אין מקום לפשרות. אין מקום לעדנה, או לישיבה שקטה מול האח בסלון.

הקדימון הקצר

מה אברך?
אלוהים, אלוהים.
א-לו-הים.
לו אך ברכת לו חיים…
ויאמר אלוהים: בעצם למה לא?

לסיום – קדימון האמצע. לא ארוך ולא קצר.
פתק בודד / גל אבנת.

תמיר חוזר הביתה, מחנה את הטוסטוס במקום הקבוע, בין פח הזבל והקיר.
פתק בודד, קטן, מחכה לו בתיבת דואר, הוא מוציא אותו בעייפות.
"יעל, 21, שדרות השקמה 14, חולון, ניסיון התאבדות.
סכנות: חבר אלים, חפצים חדים זמינים"
הוא עייף מהעבודה, ועומדים לזרוק אותו מהדירה בגלל חובות.
אבל הוא יודע, כשזה מגיע, אתה חייב ללכת.
הוא חוזר לטוסטוס, מתניע, ונוסע לחולון.

עד כאן לפעם זו. תמציות עלילה קצרות לאחד מהקדימונים שכאן, קדימונים בוכיים פרי קולמוסכם, הצעות, הערות, הארות, ושאר מיני דגן (ואבוי לו לאותו הליצן שישלח לי חמץ לפני פסח!), ניתן (ואף רצוי) לשלוח אלי לתיבת הדוא"ל שכתובתה – wamit@zahav.net.il .

חג שמח לכולנו.