שחק את נקודות החוזק

רפאל שין

אהבתי את כתבתו של מיכאל גורודין, "לפתע פתאום בפתאומיות מפתיעה", ואני רוצה למסד את המסורת של כתבות קצרות העוסקות בפרט ספציפי, פשוט, קל לתיקון, שתשומת לב אליו תשפר בהרבה את ההנחיה של המנחה הסביר. להבדיל ממדריכים "מקיפים" בסוגת "איך תהפוך למנחה מעולה בשלושים יום", אני מאמין שהמאמר קצר-היריעה, והיומרני פחות, הוא פרקטי, ישים, והרבה פחות כואב. הנה לפניכם עוד מאמר לא יומרני שכזה.

במשחק התפקידים הממוצע, המנחה הוא הרבה מאוד דברים: הוא מספר הסיפורים הקלאסי, עם המדורה הבוערת לצידו; הוא שחקן דרמטי הנדרש להחליף מסכה אחרי מסכה במהלך ערב אחד; הוא סופר, בונה עולמות, שופט, מופע אילתור של איש אחד, מכונה להרכבת שמות משונים, קרטוגרף – השד יודע מה עוד. הנקודה היא שמעטים הם האנשים המקפלים בתוכם את כל היכולות האלו, ומי שכן טוב בהכל, לא טוב בהכל בצורה שווה.

חוכמה קטנה מאוד, וידועה מאוד, במדע התיאטרון גורסת כי שחקן שאינו יודע להצחיק, צריך להיות איש דרמה – ושחקן שכושרו הגופני ירוד לא צריך לשחק לוחם-חרבות מיומן. לא תמצאו הרבה שחקנים בלי אוזן מוזיקלית במחזות זמר, וכן הלאה. שחקן שאיכפת לו מהקריירה שלו יוותר מראש על תפקידים שבהם הוא יידרש להפגין את נקודות החולשה שלו. ועם זאת, מה שברור ונהיר לכל שחקן ליגה-ג', נראה שאבוד לחלוטין גם על המנחים הגדולים ביותר, המנסים להפגין שליטה בכל אספקט של המשחק: מנחים בלי שום הבנה ויזואלית ינסו לתאר ולתאר ולתאר, משום שהם מרגישים שהם מחוייבים להיות העיניים של השחקנים; מנחים שיכולת המשחק הירודה שלהם תמנע מהם להשתתף גם בהפקות של הערוץ המקומי לא יוותרו על הנסיון הנואל להמחיז קאסט דמויות שלא יבייש הפקה בימתית של "עלובי החיים".

למה? אולי משום ששוכנענו שמשחק תפקידים הוא משהו קבוע, פחות או יותר, באוסף הדברים שהוא צריך להציע. עולם מפורט, דמויות משכנעות, עלילה גמישה היכולה לנטות לכל כיוון לפי החלטות שעושות הדמויות – אלו הם באמת אבני היסוד של משחק התפקידים המוצלח, אבל יש מאות דרכים להצליח ולהשיג את כל אלו, ולעומת זאת רובנו רגילים לדרך אחת ויחידה, ומשוכנעים שאם אנחנו רוצים להיות מנחים, עלינו להתאים את עצמנו לדרך הזו, במקום לעשות את המעשה ההפוך, וההגיוני: לשאול "במה אני טוב" ולמצוא דרך להנחות המשלבת את נקודות החוזק שלנו, ולא את נקודות החולשה.

הנחיה טובה, כמוה כמשחק טוב, כמוהו כמעשה קסם מוצלח, היא ברובה אשליה: כשאני מציג רק חלק מהתמונה, אותו חלק שאני מעוניין להציג, הצופים – או השחקנים – יציירו לעצמם בראשם תמונה שלמה שהיא שונה מהתמונה השלמה האמיתית. אם אני טוב מאוד רק בחלק מאמנות ההנחיה, זהו החלק שעלי להציג, כדי שהשחקנים יאמינו שאני מנחה טוב מאוד. (אל תאמינו למי שאומר לכם שמנחה לא צריך להציג או להתאמץ לשמור על שטויות כמו "שמו הטוב". כדי ששחקנים יהנו באמת במשחק שלהם, צריכה להיות אצלם קדם-הנחה שאתם מנחים טובים, אחרת מצב הרוח שלהם יהיה ביקורתי מלכתחילה. במילים אחרות, השחקנים צריכים לסמוך עליכם לפני שהם נותנים לכם לשחק להם עם תפיסת המציאות.)

אין דרך פשוטה יותר להציג את העניין מאשר נקודת התורפה של רובנו: אמנות התיאור. היכולת ללכוד פרט ויזואלי קטן, האוצר בתוכו תמונה גדולה ומפורטת של העולם; היכולת להעביר תחושה שלמה של איזור או חדר במילים ספורות; האמנות העדינה של תפיסת תשומת ליבם של המאזינים בתיאור שהוא לא רק יעיל, אלא גם מעניין ומשעשע – כל אלו הם מתת שניתנה למעטים. הסופרים-שבכוח ביננו יכולים להמשיך ולהפליא את הקהל בתיאורים מבריקים; כל השאר צריכים להודות בפני עצמם, לפני שהשחקנים ישימו לב, שלא הם יכתבו מחדש את האודיסאה. אבל תיאורם המפורט של כל חדר, איש, חפץ או מבנה שהדמויות פוגשות בדרכן – כמו הרבה מאוד מהדברים שמנחים "חייבים לעשות" – הוא בעצם משהו שקל מאוד לוותר עליו. מותר לדמויות שלכם להיכנס "לחדר מרוהט" סתם, בלי יותר מדי תיאורים; הן יכולות לפגוש בדרכן "איש נמוך" או "גמד" או אפילו "חייל של המלך", בלי שתצטרכו לתאר איזה סוג של כפתורים יש במעיל שלו; אפשר ומותר לדבר על טירה בלי לשיר שירי הלל לגשרים התלויים ולצריחים שלה. והנה היופי האמיתי: למרות שתיאורים טרחניים ומשעממים יורגשו בהחלט על ידי כל מי שיושב ליד שולחן המשחק, תיאורים רזים וסכמטים יעברו בשקט מתחת לרדאר של כמעט כל שחקן, יעלמו ברקע וישבו בשקט בצד בזמן שאתם מפליאים ביכולות האחרות שלכם: למשל, אילתורים זריזים, אקשן עוצר נשימה או עלילה פתלתלה ומרתקת.

לא על הכל במשחק אפשר לוותר, אבל כמעט כל אלמנט במשחק שלכם, שאתם לא טובים בו, אפשר להחליף במשהו אחר. דוגמאות קטנות: אם אתם לא יכולים להמציא שמות (כמו העורך של המגזין הזה), אל תמציאו – קחו עט לפני המשחק והעתיקו רשימה של שמות מאיזה שהוא מקום. אם אתם לא מצליחים לזכור פרטים (כמו העורך של המגזין הזה), אל תזכרו – סכמו לעצמכם בנקודות. אם אתם לא יודעים איך כותבים עלילה (כמו העורך של המגזין הזה) – היעזרו בחברים או העתיקו ממחזות זמר שרק אתם מכירים. בכלל, גם מי שיש לו הרבה חסרונות (כמו, נניח, העורך של המגזין הזה) יכול למצוא לכולם פיתרון.

שתי בעיות עולות בפנינו – שתי שאלות מציקות, למעשה – כשאנחנו באים ליישם את הרעיון שלפנינו. השאלה הראשונה היא כזאת: אם אני לא טוב במשהו, לא עדיף שאני אנסה ללמוד ולהשתפר, במקום לוותר מראש?

התשובה היא "כן, אבל לא". כן – רצוי וכדאי ללמוד, להשתפר ולהשתבח, ובגלל זה חשיבותן של סדנאות מנחים, למשל. אבל חשוב להבין שהשחקנים הם לא (כמו שהרבה אנשים מניחים) שפני הניסויים שלכם. רבים הסיכויים – שהולכים וגדלים ככל שגיל השחקנים עולה – שהם אנשים עסוקים שזמנם חשוב להם והם באים למשחק בציפיה לכמה שעות בשבוע שבהם גם הם צריכים להנות. אני חושב שמותר וכדאי לעשות ניסויים קטנים: להוסיף אלמנט חדש פה, לוותר על אלמנט ישן כאן, ולראות איך הם מתקבלים. אבל החשיבות היא במינון: אף אחד לא ימות בגלל תיאור משעמם אחד, או טוויסט עלילתי מטופש מדי פעם. אבל אין ספק שכולם יסבלו בגלל משחק מלא ב"נסיונות השתפרות". עוד עניין שראוי להזכיר הוא כזה: מבין נקודות החוזק ונקודות החולשה שלכם, מה שראוי לשיפור וחידוד הוא דווקא – נקודות החוזק. זמר גרוע (כמוני) יכול לעבוד קשה ובסוף לצאת זמר נסבל; אבל זמר טוב יכול להפוך לזמר נפלא, ואפילו בפחות מאמץ ובהרבה יותר הנאה משל הזמר הגרוע.

קושיה שניה היא כזאת: אם ישבתי עם עצמי ברגע של כנות והחלטתי שעל מנת שלא לחשוף את הצדדים הפחות טובים שלי, אני צריך לוותר על משחק, תיאור, אילתור, אקשן, דרמה וסצינות מפחידות – מה נשאר לי?

התשובה המדגדגת בקצה הלשון היא, שגם להיות שחקן זה כיף, וזה דורש פחות מאמץ. אבל יש תשובה מרגיזה פחות. קרוב לוודאי שמי שמספר לעצמו שהוא לא טוב בכלום מגזים קצת, או מזלזל באפשרויות לשיפור שמעניקים הנסיון והזמן. כדאי לכולנו להתמקד בנקודות החוזק, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לצפות להיות מבריקים כבר במשחק הראשון שלנו. מותר לנו להשתפר וללמוד – וכולנו נוכל להשתפר וללמוד טוב יותר אם נחפש להשתמש בעיקר במה שאנחנו מוכשרים לעשותו. עוד אפשרויות יכולות להיות הנחיה בזוגות: מצאו לכם מנחה שהיכולות שלו ושלכם משלימות, והנה לפניכם צוות מנצח.

ומה שלא תעשו, זכרו: המנחה האידאלי הוא לא מושלם – רק יודע איזה אתגרים לקחת על עצמו.