קרה לכם פעם שהכנתם פגישה ממש מגניבה והתחלתם אותה בסצנה מאד כבדה, כזו שחשבתם שתיתן את הטון לכל שאר הפגישה? ואז, עשרים דקות אחר כך, הכל התפורר לכם בידיים ומצאתם את עצמכם על הרצפה, מתגלגלים מצחוק יחד עם כולם, עד שוויתרתם וקניתם או הזמנתם אוכל? באמת שאני לא מבין את התופעה הזו. כלומר, זה קורה לי כל-כך הרבה בזמן האחרון. הפגישה שהנחיתי כמה ימים לפני ביגור, פגישה שברובה השחקנים ישבו ותכננו תוכנית כדי להפיל את מועצת המגים ששולטת בעיר, הסתיימה בתמונה כזו של צחוק בלתי-פוסק. וזה לא בגלל שעברנו לחוץ-משחק, זה פשוט שהתוך-משחק הוביל אותנו באופן בלתי נמנע לחוץ-משחק.

זה פשוט נורא! אחרי כמה שעות של התייעצויות בנוגע לפוליטיקה, השחקנים רצו לנסוע לעיר אחרת. זו הייתה בעיה כי נשארה לנו רק שעה, בערך, אז כדי למלא את הזמן, הכנסתי אותם לחדר הלבן. כאן אני בטח צריך להכניס איזה הסבר (למרות שאל תצפו שזו תהיה מדיניות אצלי), כי בעצם המשחק שלי התחיל בעצם בתוך חדר לבן וריק, שבו היו ארבעה אנשים שלא הכירו אחד את השני. למרות מה שיגיד לכם וולפגנג מצוות האיכות של אייקון, אני יכול לומר לכם שחדר לבן וריק הוא דרך מעולה לאחד את השחקנים. הם יתאחדו בשנאה מוחלטת אליכם! בעוד שאתם בעצם רק רציתם לתקן את הטעות שעשיתם כשלא אמרתם להם ליצור דמויות שקשורות אחת לשנייה ולגרום להם לעבוד ביחד, הם תמיד יתנהגו בדרכים כפויות טובה, ויתלוננו בכל פעם שהחדר הלבן מגיע. שחקנים, לכו תבינו.

בכל מקרה, הפעם, מלבד להתלונן, הם הרגו את האווירה הייחודית שיצרתי כדי להשאיר אותם רעבים (בתוך-משחק, אם כי באותו יום גם לא אכלנו). הם יצרו תרנגול הודו מאבן, וגרמו בכך להופעתו של שד. הם כלאו את השד בתוך תרנגול ההודו המאובן (שהפך ללא מאובן ומבושל). היה זה רק מזל שגרם לכך שהפגישה הזו התקיימה בדיוק לפני פסח ולפני ביגור, כך שאף אחד מהשחקנים לא חשב שההפסקה הארוכה בין הפגישות היתה כי פחדתי שלעולם לא נשוב לתוך-משחק. אבל הם גם החזירו את זה חזרה, את כל החוץ-משחק הזה. הפגישה הבאה קוצרה לשעתיים בגלל מצב דומה. הסתבר לנו שהמעשה ההגיוני היחיד שנותר לאחת הדמויות לעשות הוא להסתובב בתור עורב, בעודו לבוש בחליפת לייטקס צמודה עם הדפס של נוצות. כשהגענו למסקנה שהמילה היחידה שהוא יכול להגיד בתור עורב היא Nevermore, הכל היה אבוד, ונאלצנו, שוב, ללכת לקנות אוכל.

אז תגידו, אולי אני פשוט לא תופס משהו? כלומר, כל המעברים המטורפים האלה לחוץ-משחק ולקניית אוכל (שהוא אפילו לא אוכל טוב! הקבוצה שלי מתעקשת על מטבוחה, חומוס וכיכר לחם! הם מנסים להרעיב את נפש הגורמה שלי!) לא נוצרו סתם; הם הגיעו מתוך התוך-משחק. כפי שבמשחק הקודם שלי כל הזמן צחקו על אחת הדמויות ששמה 'עזאזל', דבר שהיה הגיוני גם בתוך עולם המשחק, במשחק הנוכחי השחקנים מתחילים לצחוק בתור הדמויות שלהם! אבל זה לא מונע מהמצב כולו להתדרדר יותר ויותר, ולהפוך פגישה רצינית, שבתחילתה אחת הדמויות שוחחה עם הפסיכיאטר שזה עתה אשפז את הבן שלה, לחגיגת צחוק היסטרית וחסרת מעצורים.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני טיפוס שנורא אוהב לצחוק בגלל התוך-משחק – זה משחרר לפעמים. אבל איך אפשר להריץ ככה משחק? אני כבר לא יודע אם אלה השחקנים שבעצם בנו את היסודות לקברו של המשחק הזה, או אני (מה כבר עשיתי? אפילו גרמתי לאחת הדמויות להשתגע כדי לעגן את המשחק ב'הו!' עמוק וכואב!), או אולי אפילו הסטינג העלוב שבו שיחקנו. אני מניח שהמסקנה המתבקשת היחידה היא שאם רוצים משחק רציני, ההומור היחיד שמותר צריך להיות שחור ומקאברי, אלא אם אתם מריצים לאנשים ממש עייפים (מה שלא יוצא לי לעשות, כי למרות שכל שחקני מתאפיינים בעייפות של סוף תיכון, הם עדיין לא במצב של עייפות צבא או עייפות חייםאמיתיים™), או ממש מבואסים, או אנשים שבדרך זו או אחרת פשוט מצליחים להימנע מלצחוק יותר מדי מבדיחות תוך-משחק. חשוב גם שייזהרו מפליטות פה משעשעות, שאמנם לא קטלניות כמו המקרים שתיארתי כאן, אבל שמינון גבוה מדי שלהן גם עלול לרצוח לכם את המשחק.

אולי הימנעות מהומור היא הדרך היעילה היחידה להתמודד עם מקרים כאלו. אולי בעצם המשחק שלי פשוט משעמם, ובמקרה הזה זו פשוט אשמתי.

נו, מילא, בשבוע הבא אני מתחיל משחק סופר-גיבורים.