הללו את העוף / גלעד גלזר
כל הזמן מספרים לנו מה צריך להיות ליד שולחן משחק ומה לא. למה אומרים לנו דברים כאלו?
ריכוז זה חשוב למשחקי תפקידים. אי אפשר לשחק משחק רציני בלי ריכוז. בלי שקט תעשייתי מסביב לשולחן המשחק. בלי אווירה כזאת, שבאנו לשחק ברצינות.
הנה עוד שקר: משחקי תפקידים משחקים מסביב לשולחן ובחדר שקט. הנה עוד אחד: אתם יכולים למדוד את מידת הרצינות של כל קבוצה לפי מדד הS-N שלה, ה- ,signal to noiseאו במילים פחות גבוהות: לפי כמה אוף-פליי יש באוויר.
כתבה זו מטרתה לשחרר אתכם, השחקנים שבאו להנות, מכבלי הרצינות. מסמך זה בא כדי להרשות לכל שחקן, מנחה או "משתתף" לעשות הרבה אוף-פליי עם החברים שלו בזמן המשחק ולא לעשות חשבון למשטרת האין-פליי.
סקירה היסטורית השוואתית
הרולפליי הומצא במתכונתו התחביבית במרתף אחד באמריקה בשנות השבעים של המאה הקודמת. האוף-פליי הומצא אלפי שנים קודם לכן, כשכמה ציידים עמדו מאחורה במהלך ציד ממוטות ועשו חיקויים מצחיקים של ראש השבט. מאז משמש האוף-פליי, בשמות שונים, להקל על המשתעממים בקלות במצבים חברתיים שונים, החל מחתונות וכלה בטקסי שואה. במקביל, התפתחותו של הרולפליי וצמיחתו המרשימה חבה הרבה לאוף-פליי; אין ספק בכך שללא האוף-פליי, היו שחקנים מעטים נשארים בתחביב. ועל כך בהמשך.
מילון אבן-שחקן השלם מגדיר את האוף-פליי בתור "הערות או דיונים שמקומם לא בתוך עולם המשחק". כלומר, "מי ראה אתמול בנות גילמור?" אותו מילון, אם היה קיים, היה מגדיר משחק תפקידים ככה: “כל מה שמורכב מאין-פליי, כלומר, מדיונים, דיאלוגים, מחוות ופעילויות המתקיימות בתוך עולם המשחק. להבדיל מאוף-פליי [ע"ע]”. אבל מילון אבן-שחקן הוא ספר כבד, משעמם ומעייף, ואני שמח שרק המצאתי אותו. המילון החתרני שלנו (בואו נקרא לו "מדריך השחקן לגלקסיה") מגדיר משחק תפקידים ככה: הדברים האלו שקורים מסביב לאוף-פליי.
על שסתומי ביטחון ואנשים רציניים
אנשים רציניים בטוחים שהכיף במשחק מושג כשכולם באים כשהם, כמו שאומרים במודעות השכרת דירה, רציניים בלבד. את הצחוקים, אם הם מרשים שיהיו בכלל, צריך לרכז לפני ואחרי המשחק. בזמן המשחק – שקט בבקשה! אדוני לא ישתעל בזמן שתזמורת מנגנת, כן?
האמת היא שהאוף-פליי, יגידו מה שיגידו, הוא חלק מהותי מכל ערב המוקדש לרולפליי. ככל שהתחביב שלנו מתפתח לכיוון של סיפור-סיפורים ולא של משחק טקטי, גדל נפחן של סצינות ארוכות המורכבות מדמות אחת, או מחלק מהדמויות בלבד, שבהן אין מקום לשאר השחקנים. יותר ויותר אנחנו מגלים שעבור השחקן הבודד, רוב זמן המשחק מורכב ממה שידידי רפאל מכנה "CST” או "Ceiling-Staring Time”. העניין הזה כל כך בסיסי במשחקי תפקידים – העובדה שמחד, משעמם נורא לצפות בסצינה שאתה לא משתתף בה, ומאידך גיסא, כמעט בכל פגישה יהיו כמה סצינות כאלו – עד שרוב האנשים לא שמים לב שזה קורה. איך היה בסשן אתמול? היה קצת משעמם. לא היה מגניב? היה מגניב, אבל… לא יודע. חלק מהזמן היה כיף, חלק לא.
יציאה הפגנתית לאוף-פליי
מי ראה אתמול בנות גילמור? נכון שהיה גדול? לא? אני אהבתי. בסדר, אוקי, לא אהבת. אני כן. אם לא אהבת, לא אהבת, בסדר. לא, אני דווקא אוהב פרקים עם האבא והאימא של לורליי וחוץ מזה, תגיד, האבא הזה, איפה הוא שיחק? אפרופו שיחק, זאת שמשחקת את הילדה כן שיחקה בסין-סיטי, תשאל את אורן חנקין אפילו. זהו, תמשיכו.
חזרה לנושא הדיון (“חבר'ה סתמו ת'פה! אפשר לשחק פה? תודה")
שיעמום הוא דרך טובה להרוג כל סיפור בכל פורמט – סרט, ספר, אפילו שיר עם. אם משעמם לקהל, אין יותר על מה לדבר. כשחקני תפקידים, ועד שאנשי הפאה לא יחכימו אותנו, אנחנו משלימים עם העובדה שהמשחק שלנו משעמם לפעמים. וזה שאנחנו יודעים, לא מחסן אותנו נגד שיעמום. שיעמום זה רע. שיעמום זה אפילו, ותנו לי להיות הראשון שיגיד את זה, ממש פויה. שיעמום הוא דרך טובה להפסיק להופיע לפגישות ולעבור לתחביב יותר אתגרי, כמו ציד ממוטות (הרבה פחות רגעים משעממים!) שיעמום, כמו כאב או רעב, הוא תגובה פיזיולגית ופסיכולוגית חזקה שמנסה לדאוג שלא נישאר חסרי תנועה לזמן ארוך מדי. כמו כאב ורעב, הליכה נגד השיעמום מובילה לחוסר נעימות קיצונית. זה אמיתי. יש מחקרים על זה. כתבו אותם פרופסורים.
האוף-פליי לא פוטר אותנו מעולו של השיעמום. האוף-פליי משמש כשסתום ביטחון יעיל ונוח: הוא משחרר קצת קיטור כדי שלא נתפוצץ. לא סתם מגיע רוב האוף-פליי בצורה של הומור: שיעמום מביא את רובנו למצב של מתח נפשי. הומור היא הדרך שלנו לשחרר מתח. אחרי שימוש כזה בהומור, קל לנו להמשיך לבהות בתקרה בזמן שהחבר שלנו מסיים את השיחה הנורא חשובה שלו עם הדמות של המנחה לגבי המשמעות הנסתרת של הסימנים המוזרים שנמצאו מקועקעים על ישבנה של המלכה-האם.
האוף והאין
אבל האוף-פליי הוא לא איזו תרופה מרה שצריך לבלוע, מעין רעה חולה שאין ברירה אלא להשלים איתה: הרבה פעמים זה החלק המענג יותר במשחק. וגם אם האין-פליי מצויין, יכולה – בקלות רבה – להתקיים בין שני חלקי המשחק האלו סימביוזה מופלאה, דו-קיום דו-לאומי משחרר ומלא השראה.
אנחנו אנשים שנונים, רובנו, ויש לנו הרבה נושאי שיחה משותפים, אפילו מחוץ לרולפליי. יותר מכך, מצבים בתוך עולם המשחק – שהם על פי רוב מפתיעים, משונים, וגם מלחיצים – מוציאים מאיתנו את הבדיחות הכי טובות. אני לא יודע מה לגביכם, אבל בשום מופע או סרט ובשום תוכנית טלוויזיה אני לא צוחק כמו בסשנים. למה שמישהו ירצה לוותר על זה? אין שום סיבה.
הנה קונספט חדשני. האוף-פליי, כמו האין, הוא צורת אמנות. אפשר להצטיין בו. הוא יכול להיות מעולה. בקבוצות מסויימות, משחק התפקידים בסדר, העלילה ככה-ככה, אבל חביבי, האוף-פליי! קונספטים חדשים יכולים להיטוות שם, בארצות שמחוץ למשחק; בדיחות רב-לשוניות מתוחכמות, עולם עלילתי משל עצמו, עשיר כמו זה שבפנים בדימויים, דמויות וקווי עלילה; מזימות יכולות להירקם שם, יחסים להיוולד, ואכן, האוף-פליי – ולא האין – הוא החלק במשחק שבו אתה מסתכל מסביב ומבין שיש לך יופי של חבר'ה לשחק איתם.
לסיכום: בפעם הבאה שבה מישהו – נגיד מנחה לחוץ מדי, שחקן שמגיע למשחק בחולצה מכופתרת, או "משתתף" שמזכיר לכם רס"ר בצבא הפרוסי – אומר לכם לשתוק ולצאת מהאוף-פליי, תצחקו על הבגדים שלו. זה עובד בשבילי.
פורסם ב31 ביולי 2010 בקטגוריה תיאוריה על-ידי jerusalem | לתגובות - בפורום |