גבולות המשחק – מי מגלם מה

מיכאל גורודין

משחקי תפקידים הם דבר פשוט. באים, משחקים, ועם קצת רצון ויכולת- גם נהנים. אבל כמו בכל דבר, גם משחקי תפקידים יכולים להיות מורכבים. תיאוריה נועדה כדי לתת מסגרת טובה ל… מה שזה לא יהיה. בהתאמה, הנסיון בסדרת הכתבות הזו יהיה לתת מסגרת טובה לדיון, ניתוח, הבנה וגם תכנון ובניה של משחקי תפקידים. הכתבה הראשונה הזו מתחילה באופן לא מפתיע בהתחלה. במושג בסיסי, שאולי ייראה בסיסי מדיי. סבלנות. גם את חומת ברלין לא בנו ביום אחד.

קצת נוסטלגיה וכמה דוגמאות

לשמע הרעש, אלברט יצא אל מגרש הכדורסל השכונתי. הוא לא כל כך הופתע לראות שם את קיפי בן קיפוד, חמוש בזוג נעלי הבית האימתניות שלו, אלא שהפעם הקיפוד המגודל אחז בכדורסל, כולו רדוף התלהבות בלתי מוסברת, וסביבו ילדים מקפצים. הדבר היה מפתיע במיוחד כיוון שחיית היער הקשקשנית הזו הצטיינה בחוסר קואורדינציה. יחד עם זאת, ציווח היצור המחודד מאושר בכל פעם שזרק בחוסר כשרון משווע את הכדור אל הסל. "הא!" אמר אלברט (במבטא צרפתי ראוי כמובן), "זוז. אני אראה לך איך זורקים!". ואכן, לאחר כיוון קצר, הכדור יצא מידי הצרפתי בקשת מושלמת ונחת בתוך הסל. "הא!" הדגיש שוב אלברט "שתי נקודות!". אלא שהקיפוד וחבר מרעיו לא הסכימו עם קביעה זו. "לא… לא הבנת. אנחנו משחקים בכדור-לא-סל. מי שקולע מפסיד נקודות". אלברט נותר לבדו עם מוזיקת הסיום של הפרק ומבט מבולבל עד אין קץ בעיניו.

בסדר, בסדר. אפשר לחזור. התקף הנוסטלגיה נגמר. אני מניח שחלק מקוראי שורות אלה לא זכו לראות את "רחוב סומסום" בימי זוהרה, לפני שקיפי צבע לוורוד וכל מיני בובות דוברות ערבית עשו טרנספר לעוגי-פלצת. ובכל זאת, בואו נראה שוב (בהילוך חוזר) מה היה לנו שם. מגרש כדורסל, שחקנים, אפילו יש כדור. זורקים לסל. פשוט, נכון? הנה, הכדור נכנס. שמחה גדולה. אלא שהקיפוד המעצבן לא מרוצה. אותו כדור, אותו מגרש, ומה שנראה כמו הישג נוסף לספורט הישראלי הוא למעשה איבוד נקודות. הכל נראה אותו הדבר, אלא שהם משחקים "כדור לא סל". יופי קיפי.
היינו יכולים לסיים כאן, לכבות את הטלויזיה ולא להבין מה יש לי מקיפודים חינוכיים. אלא שלפעמים, גם אנחנו מתנהגים קצת כמו קיפי. "פרה היא פרה היא פרה", לא? מה יותר פשוט ממשחק תפקידים? אנחנו באים למשה לשחק, לי יש דף דמות של פייטן חצי אורק, לך יש דף דמות של אנדרואיד חצי תקין, יש קוביות, יש פיצה, משה אפילו הכין משחק (עם מפה!)…  פשוט, נכון?

כעבור שעה… –"תקשיב. המשחק הזה משעמם. אנחנו מסתובבים כבר חצי שעה בעיר הזאת ושום דבר לא קורה! שום תעלומה, שום רצח פוליטי, כלום!"
משה" :מה אתם רוצים ממני? אתם לא עושים כלום! תתחילו לשחק, תעשו משהו, למה למשל לא דיברתם עם הבת של הטוחן? או למשל יכולת להתערב במסע הבחירות של המכשף הרשע! אתם לא משתפים פעולה!"
— " משה… תקשיב. אל תדבר שטויות. איזו סיבה יש לדמויות שלנו לדבר עם הבת של הטוחן? לאנדרואיד חסר שמן.  ובכלל, זה לא התפקיד שלנו! אנחנו בתוך הדמויות שלנו! אנחנו לא יכולים לחשוב על זה! והפייטן שלי בכלל לא אוהב פוליטיקה. זה התפקיד שלך!"
משה: "אה, הבנתי. אז אני הליצן שלכם. אני צריך לשעשע אותכם. וואלה יופי. מה יש? לי לא מגיע גם לשחק"?

עכשיו, אם משה היה כותב משחק גרוע, אפשר היה להבין הכל. אלא שהוא לא .הוא באמת כתב משחק טוב (עם מפה!). וגם השחקנים שלו היו שחקנים לא רעים בכלל. משחק טוב, מנחה טוב, שחקנים טובים… נשמע כמו מתכון להצלחה בטוחה ,נכון?

בואו נקח מקרה אחר. יעקב הוא שחקן תפקידים ותיק. במשך שלוש שנים הוא הריץ מערכה על פי עולם המשחק של ח. קוגל. הייתה לו חוברת מפורטת עם כל המפלצות והמקומות, והוא מאוד אהב את העולם הזה. הכיר בעל פה את המפות ,בקיצור- השקיע. אלא שיעקב רצה גם לשחק קצת, ולא רק להנחות. תארו לעצמכם מה רבה הייתה שמחתו, כשמצא בגילדה קבוצה המשחקת בעולמו של קוגל ומחפשת שחקן .שמח וטוב לב הגיע יעקב עם דמותו למשחק. כבר במשחקים הראשונים הוא הרגיש שמשהו לא בסדר. הדברים לא היו במקומם, המפלצות התנהגו מוזר… השיא הגיע כעבור שבועיים. החבורה נקלעה לעיר קראחחטארחח. "אני הולך לשאול על הקוסם הדגול מרסטלין!" קרא יעקב הנרגש. סוף סוף משהו טוב יקרה במשחק הזה. הקטע עם מרסטלין היה האהוב על יעקב בספר. "אף אחד לא שמע עליו" עונה לו המנחה. יעקב לא הבין איך זה יכול להיות. הוא הפך את כל העיר, אבל איש לא שמע על מרסטלין. "תקשיב" אומר לו פתאום המנחה של המשחק, "אני החלטתי לא להשתמש בדמות הזאת. תעזוב את זה. אין אותו בעולם שלי". יעקב היה בהלם. "העולם שלו?!" הרי זה לא העולם שלו! באיזו זכות הוא נוגע ומשנה עולם מוכן וכתוב! מיותר לציין כי משה לא שב לשחק בקבוצה זו.

גבולות המשחק – מה זה בכלל?

קשה שלא להרגיש שיש משהו משותף לשתי הדוגמאות הללו. איזו אי התאמה בסיסית. לכאורה, כל צד עושה את העבודה שלו, ובכל זאת, המשחק מתעקש להישמע כמו תזמורת שמנסה לנגן ואלס בקצב רנדומאלי. זה לא ממש עובד. מצד שני, זה לא בדיוק אותו הדבר. בכל זאת יש הבדל בבעיות בשני המשחקים שתוארו. לו היינו במדור אחר, אולי היינו מנסים לפתור את הבעיות הללו בנפרד. אבל אם תסתכלו קצת למעלה, תגלו את הכיתוב "תורת המשחקים". אז… יודעים מה? בואו נדבר על זה רגע. בעצם, למה בכלל צריך את זה? זאת אומרת, למה צריך תיאוריות של משחקי תפקידים? למה אי אפשר פשוט לשחק וזהו? אז כמובן שאפשר. למעשה, זה מה שאנשים עשו במשך שנים לא מועטות. אבל לתיאוריה יש ערך. לא לכל תיאוריה כמובן. אבל… לתיאוריות בעלות ערך יש, ובכן, ערך. מה היא תיאוריה בעלת ערך? כמובן שאין מובן חד וברור לעניין הזה. אבל נדמה לי ש"יכולת להגיד משהו על משחקים, לנתח בעיות ולהציע פתרונות" הוא משהו שאנחנו נוכל לחיות איתו.

אם כן, נחזור לבעיה שלנו. המשחקים החורקים האלה, שמשהו לא מתחבר בהם. אין כאן שום בעיה של "משחק משחקי" מול "משחק עלילתי" . במקרה הראשון, שני הצדדים רצו משחק עלילתי. כלומר, ייתכן וזה מה שהם רצו, והבעיה שתוארה עדיין יכלה להתקיים. גם במקרה השני, אין התנגשות בין הרצונות הכלליים של המשתתפים. תיאוריה נוספת שמתקרבת קצת יותר לשורש הבעיה שלפנינו היא זו שמדברת על ה"חוזה החברתי". כלומר אוסף ההסכמות החוץ- משחקיות המלוות ומשפיעות על המשחק. אלא שהבעיות שלנו כאן הן משחקיות בבירור. אז מה כן ?בואו נחזור לרגע לקיפי בן קיפוד. קיפי ואלברט עמדו על אותו המגרש, ושניהם זרקו כדורסל לסל. אך האם הם שיחקו באותו המשחק? וודאי שלא! בעוד שאלברט חשב שהם משחקים כדורסל, קיפי היה צריך להסביר לו שהם משחקים למעשה "כדור לא סל". אותה הבעיה קיימת במשחקי תפקידים רבים. חברי הקבוצה לא באמת משחקים את אותו המשחק.

ההבדלים ואי ההסכמות מסתכמים בדבר אחד פשוט. מי מגלם מה. והרי זה הוא הבסיס למשחק תפקידים. כל משתתף מגלם משהו. אלא שממש לא מספיק להחליט איזו דמות כל אחד מגלם. חלק גדול מאוד מאי ההסכמות במשחק נובעות מאי הסכמה על דבר פשוט: במה מותר לשחק ובמה אסור- ולמי.

בדוגמא הראשונה, השחקנים של משה גילמו "דמויות". וזהו. משה, לעומת זאת ,ציפה מהם לגלם "דמויות בתוך עלילה". במילים אחרות, משה ציפה משחקניו לשחק לא רק בדמויות שלהם, אלא גם בעלילה. לעבוד איתה. ליזום איתה. לגלם אותה .השחקנים לא רצו. בדוגמא השניה, המנחה של יעקב הרגיש חופשי לשחק עם עולם המשחק- לשנות אותו, להחליף בו דברים- לגלם אותו. יעקב לא הסכים לזה .מבחינתו- העולם היה מחוץ ל"משחק". קבוע ולא ניתן לשינויים. מי מגלם מה. עם מה מותר ועם מה אסור לשחק במשחק. בשתי הדוגמאות למעלה, היו אי הסכמות על גבולות המשחק.

אז מה הם אותם גבולות משחק? אלה פשוט סך הדברים שמותר "לשחק" איתם במשחק. ואם הכנסנו משהו לתוך גבולות המשחק שלנו, זה אומר שמישהו מהמשתתפים צריך לשחק עם זה. זה נחמד שאמרנו שהעולם הוא חלק מהמשחק, ושאנחנו רוצים לשחק עם העולם ולראות מה קורה. אבל בשביל זה מישהו צריך לגלם את העולם .לרוב- זה יהיה מנחה המשחק, אבל לא חייבים. במשחקי קמפיין רבים השחקנים מקבלים "הרשאות" לכתוב חלקים מעולם המשחק, לכתוב לעמם רקע, לשרטט מפות של האדמות שבשליטת דמותם. בכל המקרים הללו- השחקנים קיבלו לידיהם קצת מגילום העולם. אפשר לשים לב שההחלטה על גבולות המשחק מחייבת גם החלטה על חלוקת ה"דמויות". כלומר למי מותר לגלם מה. אבל קודם כל- צריך להסכים על הגבולות עצמם.

נסכים שלא להסכים? (או: למה כל זה טוב?(

החשיבות של ההסכמה הזו היא קריטית. כשהיא לא קיימת, משחק לא יכול להצליח. כל צד מדבר על משהו אחר, ואף אחד לא מבין את השני. כמובן שלא כל אי ההבנות במשחקים נובעות מאי הסכמה על גבולות המשחק. יש המון בעיות אחרות שיכולות להרוס משחקים. ייתכן והמושג הזה נראה במבט ראשון פשטני ומובן מאליו. אבל זהו מושג הבסיס. כל שאר התיאוריה תיבנה עליו. בואו נראה- נקח דוגמאות, ונראה מה הם גבולות המשחק בכל מקרה. נתחיל מהדברים הפשוטים ביותר.

מוצג מס' :1 משחק מאוד פשוט. כל שחקן מגלם דמות, בלי להתחשב בעלילה. המנחה מריץ משחק שהוא קיבל מחבר. משחק מבוך פשוט. רצף של חדרים, בכל חדר אתגר אחר: מפלצת, מלכודת, חידה וכו'. הכל מפורט וכתוב מראש. השחקנים מזיזים את הדמויות מחדר לחדר, נלחמים, פותרים חידות, ונהנים. מה הם גבולות המשחק? במה משחקים? את מה מגלמים? קודם כל אלא אם השחקנים לא טורחים להתייחס לדמויות ורק מגלגלים קוביות ופותרים חידות ,הדמויות הן חלק מגבולות המשחק. השחקנים מגלמים את הדמויות. האם יש משהו נוסף? עבור השחקנים, אין. הם מגלמים אך ורק את הדמויות, בלי שום שיקול אחר. האם המנחה מגלם משהו? האם יש לו חופש כלשהו? האם הוא משחק? במקרה הזה, התשובה היא לא. הכל כתוב לו, הכל מוכן. המנחה לא מגלם שום דבר ולא משחק בשום דבר (וסביר שלא ממש יהנה). גבולות המשחק כוללים רק דמויות.

מוצג מספר :2 המשחק הקלאסי. אני מניח שאתם יכולים לנחש לבד מה כוללים הגבולות כאן ומי מגלם מה. שחקנים משחקים דמויות, המנחה כותב עולם מעניין ומגיב דרך העולם. אם נוצרת עלילה מעניינת – מה טוב, אבל לא זו המטרה שלנו כאן. המטרה היא להינות מהעולם ומהדמויות שמטיילות בו. המשחק הוא האינטראקציה בין הדמויות לעולם. גבולות המשחק כוללים רק את שני אלה.

ההתפתחות הבאה היא מוצג מספר :3 משחקי "הדור השני" .המשחקים העלילתיים. השחקנים נדרשים לגלם "דמויות בתוך עלילה", כלומר להתחשב בעלילה. המנחה מגלם "עולם בתוך עלילה". כל המשתתפים, במודע, יוצרים ביחד דרמות, סיפורים ועלילות. העלילה הופכת להיות חלק ממערך החישובים שלהם. הם מתחילים לגלם עלילה. משחקים כאלה הם משחקים שאפשר לקרוא להם "מלאים". יש לזה סיבה. גם אינטואיטיבית, אנחנו מרגישים שיש בהם משהו שחסר באחרים. למעשה, מוצגים 1 ו- 2 הם אכן חסרים משהו, אבל על כך בכתבה הבאה.

אלה הם הדגמים הפשוטים למשחק. דגמים הכוללים בגבולותיהם רק עולם דמויות ועלילה (או חלקים מאלה). המרכיבים הללו הם המרכיבים הבסיסיים והפשוטים ביותר של משחק. קל מאוד לבסס עליהם משחקים, קל לשלוט בהם ולבנות את המשחק על פיהם. וכאן אנחנו נכנסים למשמעויות השונות של גורמי המשחק. ההבנה וההסכמה על הגבולות וחלוקת ה"מי מגלם מה" הם רק השלב הראשון. הגורמים הללו הם שמושכים את המשחק קדימה. במשחק מעניין, למשתתפים יש "מה לעשות ,"ואת זה הם יכולים לעשות רק עם גורמים שמותר להם "לשחק בהם"- גורמים הנמצאים בתוך גבולות המשחק. אבל בואו לא נקדים את המאוחר. יש לי עוד כמה כתבות לכתוב על הדברים האלה. במקום, בואו נראה איך הגישה הזאת מתמודדת עם כמה מהבעיות הידועות של משחקי התפקידים:

"האופי של הדמות שלי אומר שהיא תברח עכשיו מהיער. אין לה שום סיבה להישאר שם. אבל… אז לא יהיה משחק מעניין. דווקא יש עכשיו קטע יפה עם האגם הקסום".
זו בעיה ידועה של התנגשות בין "אמינות הדמות" לבין "טובת המשחק והעלילה". אז קודם כל, צריך לשאול את השאלה האם במשחק הספציפי הזה, השחקנים אמורים בכלל להכניס שיקולים עלילתיים לדמויות. האם מבחינתם, העלילה היא חלק מגבולות המשחק? אם לא, הרי שהבעיה נפתרה. העלילה היא באחריותו של המנחה, השחקן צריך לגלם את דמותו ולהינות מכך שהוא לא צריך לדאוג לטובת הסיפור. אם, לעומת זאת, אנחנו במצב של משחק "מלא", שבו העלילה היא חלק מהמשחק, נשאלת שאלת סדר העדיפויות.

"האם מותר לשה"ם לשנות את נתוני המפלצות?"
שוב ,אלה השאלות הבסיסיות ביותר במשחקי תפקידים, אבל כשאנחנו ניגשים למושגים בסיסיים, צריך להתחיל מהבסיס. גם כאן, אין פתרון מלא לשאלה הזו, אבל שוב ההסתכלות דרך גבולות המשחק יכולה לעזור במשהו לסדר את העניין. אם גבולות המשחק לא כוללים את עולם המשחק, אלא מקבלים אותו כנתון, הרי שהתשובה היא "לא". צריך להגיע להסכמה על זה, אבל זה לגיטימי. להזכירכם, יעקב בדוגמא שבתחילת הכתבה הזו, רצה לשחק בעולם משחק מאוד מסויים, עם מרסטלין הקוסם.

דיברנו על גבולות המשחק, על הצורך להחליט לא רק במה משחקים, אלא גם מי מגלם מה, אבל מי אמור להחליט את כל ההחלטות הללו? הרי זאת שאלה חשובה לא פחות. אי אפשר להגיע להסכמה אם לא מסכימים מי צריך להסכים. כאן השאלה היא מי"מנהל את העניינים" בקבוצה. במשחק כנס, לרוב, המנחה יהיה זה שיחליט על הדברים הללו. למעשה, רוב השחקנים באים לכנס כשהם מצפים מהמנחה שיבהיר להם בתחילת המשחק מה קורה, מי נגד מי ומה הם אמורים לעשות. כשזה לא מבוצע טוב, נפתח הפתח לאי הבנות בהמשך. לעומת זאת, במשחקי קמפיין בהם השחקנים מכירים זה את זה ומשחקים כבר מזה זמן רב, ההחלטות הללו נוטות להתקבל על ידי כל הקבוצה. גם אם מישהו מסויים מנחה עכשיו את המשחק, עדיין כל הקבוצה "מנהלת את העסק". המשחקים נעים בין שתי הקיצונויות הללו. כמו נושאים אחרים בכתבה הזו, גם הנושא הזה, של מבנה הקבוצה והדינמיקה שבה, ייאלץ להמתין לכתבה אחרת.

ומה עכשיו?

עד עכשיו, דיברנו רק על עולם, דמויות ועלילה כגורמים אפשריים לשחק בהם. וזה מסיבות מאוד טובות. אלה הגורמים הקלאסיים. הפשוטים ביותר, והנפוצים ביותר. זהו "משולש הזהב" של משחקי התפקידים. אבל האפשרויות לא נגמרות בו. כל דבר יכול להיכנס אל גבולות המשחק, זה רק דורש תכנון וביצוע נכון. החל בגורמים שלרוב נחשבים לסטאטיים ומשמשים לקביעת המסגרת עצמה, וכלה בגורמים שנחשבים חוץ משחקיים באופן מובהק. הכל שאלה של הצדקה. אם אנחנו מכניסים גורם חדש אל תוך המשחק שלנו, אנחנו מכניסים סיבוך חדש. וסיבוך חדש דורש הצדקה. אז במה עוד אפשר לשחק?

שיטה:
מי אמר שהשיטה חייבת להיות קבועה? אז נכון, ברמה מסויימת, כנראה שצריכה להיות שיטה קבועה. אבל חלקים מהשיטה יכולים להיכנס בקלות אל תוך המשחק. מנחה יכול לשנות חוקים על פי התנהלות המשחק, להפעיל שיטות שונות על שחקנים שונים להשגת השפעות שונות, או כדי לדמות גישות שונות של דמויות.

מסגרת עלילתית:
גם משחקים שמכניסים את העלילה פנימה, ונותנים למשתתפים במשחק לעצב אותה באופן אקטיבי, לרוב שומרים על מסגרת עלילתית שהוחלט עליה מראש. זאת תהיה "הרפתקה אפית" או "מערכה של קונספירציה". זה מקל, כמובן, על המשחק בכך שזה יוצר בסיס רחב יותר של הסכמה בין המשתתפים. אבל אפשר גם אחרת. אפשר להתחיל לשחק בלי לדעת אפילו איזה סוג של סיפור אנחנו עומדים לספר, האם התחלנו לספר אותו מההתחלה או מהסוף, מי הטוב ומי הרע, האם בכלל יש רעים וכו'.

מבנה הקבוצה:
זה שמשחק הוא מנחה וחמישה שחקנים הפסיק מזמן להיות תורה מסיני. משחקים שבהם מבנה הקבוצה הוא חלק מגבולות המשחק יעבירו דמויות בין שחקנים, יידרשו משחקנים שונים לעבור ולגלם עולם (להנחות את המשחק) לחצי שעה, יעבירו שחקנים בין קבוצות, או כל תעלול אחר של משחקים מרובי שולחנות.

מערכת היחסים בין הדמות לשחקן:
לרוב- היא נשארת קבועה. השחקן מפעיל את הדמות. אבל גם זה יכול להיות בקלות נותן לשינויים.  ב"אקסטרים- הגלגול הבא", השחקנים מצאו את עצמם עוברים לעיצומה של סצנה, באמצע התרחשות, בלי הסבר לגביי "מה קרה כאן ולמה אני עף עם קטנוע מעל גגות בבנגקוק". מבחינת הדמות- לא קרה שום דבר. הכל ידוע וברור. השחקן מצידו, לא יודע כלום. במשחקים אחרים, הדמויות יודעות שהן דמויות (כמו למשל שיטת toons).

אין סוף לשינויים שאפשר לעשות. אפשר גם לנהל משחק שבו לא מגלמים דמויות. אפשר לעשות הכל. זה חלק ממה שיפה בתחביב הזה שלנו "משחקי תפקידים". בסופו של דבר, המשחק הנפוץ ביותר הוא משולש הזהב: עולם, דמויות ועלילה, ולא סתם. זה בסיס קיים, יציב וטוב. ובאמת צריך סיבה טובה כדי להחליף אותו במשהו נסיוני.

כמו שבטח שמתם לב, הכתבה הזו הייתה רחוקה מאוד מלכסות חלק גדול מהבעיות ומההשלכות של כל הנושא הזה. כמעט ולא דיברנו על חלוקת התפקידים. התמקדנו בעיקר ב"במה משחקים". אבל במשחקי תפקידים יש עוד הרבה מעבר לכך. שחקן שניגש לשחק, לא מסתכל רק על "במה משחקים" או "מה אני מגלם". לכל משתתף יש מטרה. סיבה מסויימת שבגללה הוא התיישב לשולחן המשחק. ואולי חשוב מכך, כל משתתף מחזיק בדיעה כלשהי על האחרים: מה הם מגלמים, ומה המטרה שלהם. כאמור, זהו רק החלק הראשון. על כל הנושאים הללו, ועל היישום של העסק הזה בכתיבת משחקים, בפעם הבאה.