הביקורת הראשונה על שלושת ההרפתקאות נכתבה על-ידי שופט התחרות ערן אבירם. כדאי להדגיש לפני קריאת הביקורות של שלושת השופטים שההרפתקאות הוגשו באנונימיות לשופטים, והביקורות נכתבו על בסיס ההרפתקאות שהוגשו בלבד.

סודו של מקדש החרפושית

על ההרפתקה, על המיתוס
יפה שהתייחסת לאורך ההרצה הנדרש. טוב מאוד שניתן רקע לגבי המיתוס, וגם לגבי האופי לו מיועדת ההרפתקה (אימה) וה-"ראש" איתו כדאי גם לשחקנים וגם למנחה להיכנס אליה.

משמעויות סיפוריות מאחורי ההרפתקה
כותרת קצת פלצנית, שתחתיה יושב בסך הכל "רקע להרפתקה". כן, זה פשוט חלק מהרקע להרפתקה, לא ברור לי איזה משמעות סיפורית יש כאן. המנחה הממוצע לא מבקש לקבל שיעור, הוא רוצה לקרוא הרפתקה – באופן התמציתי והמהיר ביותר האפשרי. אפשר היה להעביר את כל מה שנכתב תחת הכותרת הזו אל כותרת הרקע למעלה, והיינו חוסכים כותרת שמשמעותה לא ברורה במיוחד (ומנחים רבים לא היו מהססים לדלג עליה כליל).

כמו כן, כבר בשלב הזה ניכר שמשפטים רבים בטקסט די מיותרים. זוג משפטים כמו "זוהי הרפתקת מיקום אשר מרכז ההתרחשות בה סובב סביב אזור מוגדר. דמויות השחקן נשארות במתחם המוגדר במהלך כל ההרפתקה ולא עוזבות אותו." אפשר היה לצמצם למשפט בודד בחצי מהאורך, שאומר את אותו הדבר ממש. יש לכותב ההרפתקה נטייה להכביר במילים, שאינה מומלצת בכתיבת הרפתקאות – לפחות לטעמי.

שפיות
טוב שהתייחסת לזה, אבל שכחת לציין מה קורה כשנגמרת השפיות. זה לא מצויין בכלל.

תיאורי החדרים
חלק מהתיאורים מנסים בבירור להציג איזה מיתקון מפורט למדי, אך לא תמיד זה מצליח. לפעמים, מרוב פרטים ותיאורים, לא כל כך ברור לי מה בעצם יש בחדר ואיך זה נראה. אידאלית, תמונות היו עוזרות כאן פלאים. מעשית, אולי כדאי היה פשוט לפשט את המתקנים, או להדמות אותם למשהו שאנחנו מכירים ("כיסא מוארך המזכיר מאוד כיסא במרפאת שיניים").

סכנת חניטה
"כשיחוש המנחה כי הנ"ל מיצה את מטרתו הסיפורית"
איזו מטרה סיפורית יש לו בעצם? המנחה הממוצע לאו דווקא יודע מה לעשות עם הבחור, ולא ממש נתת לו עצות בעניין. ייתכן מאוד שהשחקנים יפגשו איתו בדיוק פעם אחת, ואז, אחרי שיסתובבו בכל מני מקומות כמה שעות ויגידו "נו, מה עכשיו?" יחליט המנחה להתחיל את הסצינה הזאת פשוט כדי לקדם את העלילה. ואז הבחור לא עשה שום דבר, בעצם.
כדאי לתת עצה להתקדמות התרחישים באופן כללי – איזשהו עץ אירועים מתפתח, שמציג מה קורה לאורך מספר ימים, החל מפתיחת המקדש ועד להמראתו. כך ניתן להכניס לתוכו מספר אירועים חברתיים, כמו למשל:
אחה"צ היום הראשון: ריצ'ארד מנסה לגרום לאחת הדמויות להתלוות אליו במסעו הראשון לתוך המקדש, כדי שתסביר לו מה קורה סביבו.
ערב היום הראשון: ארוחת ערב משותפת של כל החוקרים. ריצ'ארד מנסה להתחיל עם סוזן, שבכל מקרה מרוגזת מהיחס המוזר של דודה כלפיה, ורק נעשית מרוגזת יותר ויותר.
הדמויות לא חייבות להיות בכל אירוע, כמובן, אבל תרשים ההתקדמות הבסיסי הזה יעזור למנחה להבין באיזה קצב כדאי לאירועים להתקדם (שעות? ימים?), מה יכולים הדב"שים לעשות, ומה בעצם קורה.
אולי אצלך בראש כל הדב"שים האלו הם סיפורים שרק מחכים לקרות, אבל לאו דווקא אצל המנחה שקורא את ההרפתקה. תעזור לו.

הסרת הרעלות
כבר הסוף? אני מרגיש שהגענו לכאן מבלי שהיתה בכלל הרפתקה בדרך… שוב, אולי אצלך בראש יש כאן פוטנציאל אדיר לפגישה שלמה, פשוט בזכות הבסיס שנתת למנחה בצורת הדמויות והחדרים. אבל עבור המנחה הממוצע, לאו דווקא זה המצב.
"התרחשות זו שמורה לרגע בו המשחק מאט קצב עקב שריפת מרבית אפשרויות החקירה במקדש והאינטרקציות הדרמתיות בין הדמויות" – כאמור, לדעתי מנחה שמריץ רק את מו"ד ויש לו ניסיון של שנה, יגמור את כל האפשרויות האלו בתוך שעה, ולא יבין מה עוד יש לו לעשות.

הספירה לאחור
"מנחים המעדיפים לשקול סיום חלופי להרפתקה זו עלולים לאפשר לשחקנים המראים רמת קליטה מהירה ותובנה מוקדמת באשר לסודו של מקדש"
האם יש לחוקרים איזשהו סיכוי לגלות משהו לגבי המקדש? איזשהו סיכוי בכלל? לא ראיתי שום הזדמנות כזו.

הערה לגבי המכאניקה
לא יותר מדי, לא פחות מדי, ולא פולשנית עבור מי שאינו רוצה להשתמש בה. אבל אם כבר נכתבה, כדאי היה לשמור על היצמדות לתרגום המקובל של כוכבי כסף. ("רפלקסים" = תגובה, "כושר" = חוסן, "תקיפה" = התקפה וכו').

הערה עיצובית
הטקסט צריך "לנשום" הרבה יותר. תן הרבה יותר חלוקה לפסקאות, עם רווחים בין פסקה לפסקה.

בסך הכל זוהי הרפתקה קת'וליאנית מוצלחת, קצרה ומהנה, עם מגוון דברים נוראיים לחזות בהם וסיום מדכא עד אימים – כמו שצריך. עם זאת, היא קצת יותר מדי ישירה, ואין בה שום טוויסט – הפעם היחידה בה דברים משתנים, היא כבר תחילתו של הסוף (המהיר מאוד). נראה שמרוב שניסית לעשות את ההרפתקה קצרה, כך יצא שפוספס איזה חלק בה, והיא נראית יותר כמו סצינה ארוכה מוצלחת ולא כל כך כמו סיפור מתפתח.
אולי זה בגלל שחסרים בה קטעים רבים, אותם "קטעים דרמטיים" שהכותב מצפה מהמנחה שיצור בעצמו על בסיס ארבע דמויות ללא שחקן וכמה חדרים. זה לא מוצא חן בעיני, ולא ידידותי מספיק למנחה – במיוחד מנחה שאינו בקיא בסגנון כזה של משחק, ומכיר רק משחקים מבוססי אתגרים פיזיים (כמו כל מו"ד ממוצע, למשל).